אז מה אם עוד לא התחתנתי? זה לא קנה המידה היחידי להצלחה!

לכולנו יש אנשים דומיננטיים בחייהם, שהמילים שלהם - לא רק שעושות בנו רשימו, אלא שהן שם כדי להישאר לזמן רב. לפעמים רב מדי. כאלו הן מערכות יחסים זוגיות למשל, אבל לא רק. 

כשאתה נשוי, נדמה שאין מנוס מביקורת מפעם לפעם (וגם כאן רצוי ללמוד כיצד להגיד ביקורת באופן בונה וכזה שיישמע, ולא ההפך חלילה) אבל מה עושה אדם שהוא רווק, ומסביבו חיים אנשים ש'משליכים' עליו את הקשיים שהוא חלק איתם, רק משום שהם יכולים? זה יכול להיות הורה, אח או אפילו חבר טוב שלא שוכח לתת תזכורות כואבות בצורת מילים חודרות ומכעיסות במיוחד. 

לפעמים, הקושי שבבדידות (בפרט כשמדובר בשנים של חיפוש זוגיות ללא מציאה) מוביל אותנו להגיד דברים מאוד לא אחראיים לגבי עצמנו ולגבי העתיד שלנו. "אני אף פעם לא אמצא מישהו נורמאלי", "אני דפוקה, בגלל זה אף אחד לא רוצה אותי", "כולם רוצים רזות ואני שמנה", "נמאס לי כבר מהחיים האלה", ועוד ועוד תיאורים 'סימפטיים' כיד הדמיון. 

כשאתם אומרים דברים כאלה בחוג הקרוב של המשפחה והחברים, אל תתפלאו אם יום אחד פתאום הכל יחזור אליכם בחזרה, בצורה הרבה יותר חריפה וכואבת. 

אמא שאומרת לרווקה המבוגרת שהיא במקרה בתה "יאללה, תתחתני מצדי אפילו עם מנקה רחובות - העיקר שתביאי לי כבר נכדים", זה לא בא לה סתם משומקום. לאחרונה סיפרה לי חברה על אחות שזרקה לעברה בעיצומו של ויכוח ביניהן: 'השם יודע מה הוא עושה ואת לא סתם לבד - בחיים לא תתחתני'. כששמעתי את זה הזדעזעתי, אבל לה זה היה ברור מאיפה זה מגיע. 

"אני אפשרתי את זה", היא מודה באוזניי עם דמעות בעיניים. "אני נתתי להם להבין שאני לא מספיק טובה בזכות עצמי, ורק כשאתחתן אולי אולי תהיה לי סיבה לחייך ולשמוח באמת. אולי אולי תהיה לי זכות להרגיש שאני שווה משהו. אני אשמה על זה שלא מספיק אהבתי את עצמי, בזכות מי שאני. בזכות מה שבורא עולם נטע בי - כישורים וקישורים שהכל כשר וקשור אחד לשני, ונועד רק כדי לתת לי את הכוח לעבור את הניסיון הזה באהבה. כי זה מה שהוחלט בשבילי בשמיים, ועל זה חתמתי לפני שירדתי לעולם - שאני מסכימה לעבור את המסע הזה, קשה ככל שיהיה. 

"זה מה שאני רוצה להגיד לאחותה של חברתי ולכל האחיות המזלזלות בעולם"

"אני אשמה שברגעים הקשים של הדחיות בשידוכים, נעזרתי במישהו אחר וסמכתי על ה'טובה' המדומה שאקבל ממנו באותו רגע", אומרת לי חברתי, והיא מתכוונת לכל מילה שלה. "כי איך יכולתי לסמוך על בשר ודם שיראו את המציאות כמות שהיא, ולא יתפתו להשליך עליי את הקושי שלי? איך האמנתי בכלל שאדם יכול להיות נקי מכל רבב, ולבו לב בשר - שמכיל, ששומע, שאין בו שיפוטיות ואין בו רצון לנקמה? אני אשמה שלא מספיק חינכתי את הסביבה שלי לאהוב אותי ולכבד אותי, גם כשאני חסרה את מה שלכאורה עושה אנשים מצליחים בעולם הזה".

אני אשמה!!!

כשהיא אמרה את זה, לא יכולתי שלא לחשוב כמה כולנו, הרווקות המתבגרות, הן בדיוק כאלה. אנחנו אשמות. לא בזה שעוד לא מצאנו ונמצאנו מתאימות, לא בזה שעוד לא הבאנו ילדים לעולם ולא בזה שעוד לא הקמנו משפחה ביום שכל כולו למען המשפחה. אנחנו אשמות בזה שאנחנו לא מספיק מכילות את עצמנו, לא מספיק מבינות את הערך העצום הגלום בנו, ולא מספיק מוקירות תודה לה' יתברך על מה שאין לנו. 

כן, גם אני מרגישה עכשיו קצת אשמה. 

על מה? 

כמה פעמים זלזלתי בעצמי מול המראה? כמה פעמים תיניתי באוזני השדכנית את הכאב שלי, ועל הדרך השחלתי איזו מילה עסיסית בגנותי? כמה פעמים עמדתי מול הריוניות או כלתיות עם מבט של קנאה אכולה בין העיניים, כזו שיכולה לשרוף את כל העולם ברגע אחד? כמה פעמים, אפילו מבלי שאף אחד אחר שמע, בכיתי על מר גורלי מתחת לשמיכות?

אז אתם יודעים מה? נמאס לי להסתתר מאחורי מילים יפות, ולהסתיר את מה שאני באמת מרגישה הרגע. מה שאני רוצה להגיד לאחותה של חברתי ולכל האחיות המזלזלות בעולם, שחושבות שיש להן זכות לרמוס את הרווקה המבוגרת רק משום שהן מגדירות עצמן כ'קרובות' אליה - הוא אחד: גלגל מסתובב הוא העולם הזה, ולמרות שהיום נדמה לך שאת למעלה ואני למטה, זה יכול להשתנות ברגע. 

חושבת עכשיו שאת טובה יותר ממנה, בגלל שנישאת ולכאורה קיבלת את מה שהיא עדיין מתפללת עליו

כי ברגע אחד הקב"ה ברא את העולם, וברגע אחד הוא יכול לשנות הכול - גם בשבילי, זו שכבר כולם איבדו את התקווה לגביה. זו שכבר אף אחד לא מאמין שמישהו נורמאלי ירצה בה. ואם הקב"ה עוד לא התייאש ממני, אז גם אני לא מתייאשת מעצמי או מהישועה שלי - למרות שעל פי כל התחזיות של כל האחיות ה'מדהימות', של כל הרווקות בעולם, אין לנו סיכוי. 

אני לא יודעת מתי זה יקרה או עם מי או... אם בכלל. אבל נמאס לי ממך, ונמאס לי מכל האחיות בעולם שמנסות להראות כאילו הן מבינות את המצב שלנו יותר מהקב"ה שברא אותנו והכניס אותנו לניסיון הכי קשה בחיים. לא את ולא אף בשר ודם, יודע מי אנחנו באמת. לא את, ולא אף אחד אחר יכול לפגוע בנו בלי סוף, רק בשם ה'קרבה הביולוגית'. 

אין לכן זכות לומר לנו מי אנחנו או כמה אנחנו שוות - רק בגלל שעוד לא מצאנו את בחיר לבנו. אחות יקרה, תתפכחי ותביני שהעובדה שלא התחתנו עדיין לא הופכת אותנו לרבע אדם במקרה הטוב, ולחשובים כקליפת השום במקרה הגרוע - כפי שאנחנו מצטיירות פעמים כה רבות בעינייך. 

זה שאחותך לא התחתנה עדיין, לא הופך אותך לבת זוג או אמא טובה יותר ממה שהיא יכולה להיות בפוטנציה. למעשה, הכל כבר שם, בתוכה - האינטואיציה האמהית, הדאגה, האהבה שאת לעולם לא תביני את עוצמותיה - אהבה שצמחה דווקא מתוך החסר.

את אולי חושבת עכשיו שאת טובה יותר ממנה, בגלל שנישאת ולכאורה קיבלת את מה שהיא עדיין מתפללת עליו. אבל העולם הזה הוא גלגל, את זה תזכרי תמיד. כשהיא תתחתן, יכול להיות שהקב"ה ימציא לה מישהו טוב פי כמה מהבעל שלך, ויתפור לה זוגיות ומשפחה שאת רק יכולת לחלום עליהם - וגם זה לא בטוח שבכלל היה לך בתכנון. 

אם הוא דאג לך, שאינך עושה רצונו - אז על אחת כמה וכמה...

כי עם הקב"ה, ואת זה אני זוכרת מהיום הראשון שנכנסתי ללימודיי במדרשייה לבעלות תשובה בירושלים - לעולם לא מפסידים. 

את אולי קיבלת לפניה - בעל אוהב, בית, ילדים מדהימים, אבל אל תשכחי, אפילו לא לרגע, שהקב"ה לא שוכח אף אחד. גם לא את אחותך ה'מסכנה' וה'אומללה' ש'נשכחה' אי שם מאחור. אם הוא דאג לך שאינך עושה רצונו - אז על אחת כמה וכמה...

זה שיש לך, זה לא אומר שלה אין. יש לה הרבה יותר ממה שאת יכולה לתאר לעצמך, ודווקא משום כך הקב"ה לא ממהר לתת אותה לכל אחד. כי נשק חזק לא מוכרים לאויבים שלך או למי שיכול בבוא העת להשתמש בו נגדך. נשק חזק שומרים לשעת הכושר המתאימה ולקונה הראוי - לאחר כל הבדיקות (הם הניסיונות) שמבצע המוכר כדי לוודא שאכן מדובר בקונה ראוי. 

זה לא משנה איזו סיבה יש לך, ולא משנה עד כמה את חושבת שאת צודקת - יש דברים שלא אומרים. אף פעם. אפילו לא בסיטואציות הכי מכעיסות ביניכן. יש דברים שאם אומרים אותם, קשה מאוד לקחת אותם חזרה, גם אם כלפי חוץ הסליחה נאמרה. אחותך עוברת את הדברים הקשים שנגזרו עליה ובונה את הבניין הפנימי של התודה, השמחה, כף הזכות ואהבת השם שאינה תלויה בדבר - למרות הקושי והשפתיים החשוקות. תאמיני לי שהדבר האחרון שהיא רוצה להתעסק איתו עכשיו היא המחשבה שגם המשפחה שלה, האנשים שטוענים שהם הכי מכירים ואוהבים אותה, חושבת עליה את מה שעשרות השידוכים שעמם נפגשה חושבים עליה: שהמסר שלהם אחד הוא: 'את לא מספיק טובה'. 

אם היא לא מספיק טובה, אז תגרמו לה להיות על ידי דוגמה אישית. 

תאהבו אותה בלי תנאי גם כשהרפש שלה צף ועולה...

תשמחו בה בלי תנאי, גם כשהיא לא מצליחה למצוא את השמחה בעצמה. 

כי אחרי ככלות הכל, מה זו משפחה בעצם אם היא לא עושה מקום למי שבתוכה?

יום משפחה (אותיות שמח פה) שמח לכולנו. 

לבלוג של שירה כהן ולקריאת מאמרים נוספים על שידוכים, לחצו כאן