לית אתר פנוי מיניה: כיצד חומר ורוח יכולים להתקיים בו זמנית?

אביה שואלת:

"שלום. יש משהו שלא הצלחתי אף פעם להבין: ידוע שהקב"ה נמצא בכל מקום, הוא אינסופי, אז איך בעצם קיימת מציאות של חומר? כלומר, האם העולם לא לוקח קצת 'מקום' מאלוקים?"

* * *

שלום וברכה אביה, ותודה על שאלתך.

שאלת שאלה עמוקה שמי שיבין תשובתה - יתחזק מאוד באמונה.

בזוהר הקדוש נאמר: "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר קכב, ב). ובעברית פשוטה: "אין מקום שריק ממנו (-מאלוקים)".

אף מקום בעולם אינו פנוי מנוכחותו של ה' יתברך. חז"ל המשילו זאת לנשמה: "מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף, מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו - אף נשמה זנה את כל הגוף" (מסכת ברכות, דף י, א).

כשם שיש גוף עשוי חומר מוחשי, והנשמה הרוחנית ממלאת אותו ומחייה אותו, כך ה' יתברך מלא כל הבריאה החומרית כולה ומחייה אותה, עד שאין מקום שאינו נמצא בו.

כך נאמר בתנ"ך: "אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו, נאום ה', הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאום ה'" (ירמיהו כג, כד). לא בא הפסוק לסתור את קיומם של השמים והארץ, אלא לומר שה' מלא אותם, כך מבאר המלבי"ם (שם): "שאין מפסיק בפני ריחוק מקום או מחיצה מבדלת, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ואין מקום ריק מכבודי והשגחתי. ואין נעלם ונסתר ממני".

בפסוק: "מְלֹא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), מבאר המלבי"ם: "רצה לומר, הגם שהוא קדוש בתכלית הקדושה והרוממות, מכל מקום כבודו ותהלתו מלא גם כל הארץ, שהוא הקצה השפל מבריאותיו, כי השגחתו מלאה את כל אין דבר ריק ממנה".

"מלא" פירושו נמצא - נוכח בכל מקום ללא חילוק והפסק.

שאלת כיצד ייתכן שיהיה חומר במציאות, שמא החומר "מגביל" כביכול את מקומו של ה' ולוקח ממנו "נפח". התשובה: חומר ורוח אינן מציאויות סותרות זו לזו.

המשל הקרוב ביותר לכך בתוך מציאותנו החומרית, יהיה באנרגיות שונות כמו גלי-רדיו או הקרינה הקוסמית אשר נמצאים בכל מקום, ועוברים דרך קירות וחפצים מוצקים; דוגמה מדעית אחרת תהיה מכח המשיכה הבלתי-נראה שמעצב את כל החומר ביקום, אך בלתי ממשי בעצמו.

באופן דומה, אין הרוח סותרת את מציאות החומר, ואין החומר סותר את מציאות הרוח, כאשר הסיבה לכך טמונה בהגדרת מהותם השונה זו מזו:

החומר בהגדרתו קיים רק במקום ובזמן, בעוד הרוח בהגדרתה אינה תופסת מקום וזמן. על כן מציאות חומרית בעלת גבולות - לא תהיה סותרת מציאות אינסוף שאין לו גבולות. כך נאמר בעיקר השלישי ב-י"ג עיקרי אמונה: "שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל".

יש הטועים לצייר את הא-ל בדמיונם כמין איזו אנרגיה מופשטת, וחושבים שבגלל שהם מדמיינים אותו בלי צורה מוגדרת, הרי שאינם מגשימים אותו. אך טעות בידם: מי שמדמים את הא-ל יתברך כמין אוויר שמלא את החלל, או כמין אנרגיית-אור שמאירה את כל היקום, מציבים את הא-ל בתוך מושגי עולמם. מבלי שישימו לב, הם רואים את ה' כיישות התלויה במושגים כמו גודל ומקום וזמן, ולכן סבורים שהוא יתברך צריך היה לצמצם את אורו[1] ולהקטין את ישותו כדי שיוכל להכיל חומר אחר מלבדו. זו טעות שמגשימה את הא-ל ורואה אותו כיישות הדומה לנבראיו, אשר חולקת איתם את מושגי המקום והזמן בתוך אותה מציאות.

טעות היא לנסות לדמיין את החומר והרוח בתוך איזו תמונה משותפת, כמו אוויר הנכנס בריאותיו של האדם, או מין דג קטן שחי בתוך לוויתן גדול, ערבוביה של ישויות הנכנסות זו במציאות אחת - כל אלה הם ציורים דמיוניים מטעים.

המחשבה שאלוקים הוא יישות גדולה ורחבה מאוד - אינה מכבדת אותו יתברך, אלא מגשימה ומצמצמת אותו לממד אנושי המדמיין ישויות גדולות ורחבות כמרשימות יותר. גם מחשבה על אור חסר-צורה שמתפשט לכל כיוון וממלא את החלל, הגלקסיות והכוכבים - היא עדיין תפיסה שגויה של א-ל גשמי הממלא את היקום כמו גז בתוך קופסא ח"ו. אין לחשוב על משלים כאלה כפשוטם.

כדי להבין את גודל ההבדל ביניהם, צריך להבין מה הוא יחס העולם בפני הא-ל יתברך (ולא, זה אינו יחס של גודל).

הרוח והטבע אינם שתי מציאויות דומות המתחרות ביניהן על מקום וזמן, אלא שתי בחינות שונות לגמרי זו מזו. משל למה הדבר דומה, לצבע וקול שאינם סותרים זה את זה. לא נאמר על חדר ירוק, שבגלל שהוא כל כך ירוק, אז לא ייתכן "להכניס" בו צלילים. כך להבדיל, ה' מלא את כל עולמו, ואין עובדה זו סותרת את מציאות עולמו.

האלוקות אינה גדולה או קטנה, כבדה או קלה; אין לה משקל או נפח, צבע, טעם או ריח, והיא אפילו אינה תלויה במושגים כמו זמן - תנועה ושינוי.  ה' הוא אחד מוחלט בתכלית האחדות, ואין בו שינוי וחלוקה.

כמו שלא יהיה נכון לומר שאלוקים "זקן מאוד", אלא נדע שאינו תלוי בזמן ושנים, ניצב לנצח ללא שינוי, כך גם לא נחשוב את אלוקים ל"גדול" או "קטן", אלא למי שאינו תלוי במקום ובגודל, אינו מלא או חסר במרחב, לא נע ממקום למקום, אלא נמצא במידה-שווה כפי שהיה תמיד, עובדה שלא השתנתה קודם או אחרי בריאת העולם החומרי.

הדרך הטובה ביותר לא לשגות בכך, היא לא לנסות לדמיינו כלל. להבין כי הדמיון האנושי אינו כלי להשגתו. את ה' יתברך מכירים באמצעות כח-השכל הנותן ידיעה על קיומו, וכח-הלב הנותן רגש ואהבה אליו.

מעשיו הם שמעידים עליו שהוא הבורא ונותן התורה, אך עלינו להכיר בעובדה שמציאותו אין לה גבול ומידה שנוכל לצייר בדמיוננו החומרי[2].

* * *

אלוקים ללא הגדרה

למען האמת, אפילו דוגמאות כמו צבע לעומת צליל אינם טובות דיין להמחשת גודל ההבדל והחילוק שבין הרוח לחומר, מאחר שהן עדיין קיימות באותה רמת מישור של חושיות, הן מציאויות מוגבלות לעוצמה ולכמות הניתנות למושג של מדידה.

אני חושב שהרמב"ם (במורה נבוכים חלק א') ניסה להמשיל את האלוקות במשל של חוק מתמטי, כמו החוק האומר כי 4+4=8, או הידיעה כי "כל משולש מורכב משלוש צלעות", או המשפט האמתי "כל שלם הוא סכום חלקיו" - עובדות לוגיות אשר יהיו אמת גם אם לא יהיו בעולם חלקיקים ולא חומרים ולא משולשים. הרי לא ניתן לומר על הלוגיקה או המתמטיקה שהם נמצאים באיזה שהוא מקום, ועם זאת, חוקי-יסוד אלה הם אמת שרירה וקיימת בכל מקום שלא יהיה. כך, אלוקים מתואר בתור האמת של המציאות - אמת אשר מהותה קובעת את צורתו והגיונו של העולם.

דרך משל, אלוקים הוא המתמטיקה/לוגיקה של עולמו, החוק הבסיסי שקובע את הצורה של כל הדברים הקיימים, או בלשונו של הרמב"ם: שכל. שכל אשר קיומו הוא סיבת-עצמו: "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה" (יסודי התורה פרק ב, י). מסיבה זו, אין לו יתברך ממשות משום צורה וסוג, ועם זאת, הוא העיקרון שעל פיו יבראו ויפעלו כל הדברים הקיימים בכל מציאות שלא תהיה.

חשוב לחזור ולהזכיר שגם זה הוא רק משל. יש משלים גרועים ויש משלים טובים יותר להמחשת הנמשל, אך כולם עדיין בגדר משלים. בחלק א' במורה נבוכים עסק הרמב"ם ב"שלילת התארים" של הא-ל יתברך, בו שלל כל סוג של נסיון אנושי להגדירו.

כך ביאר הרמב"ם בלשונו הזהב:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם - לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו... ולא שכל הנמצאים צריכין לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם.

לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר "וה' א-לוהים אמת" (ירמיהו י, י) - הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד, מלבדו" (דברים ד, לה), כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו... הוא אלוה העולם, אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית" (הלכות יסודי התורה פרק א, א).

ה' יתברך הוא אמת-יסוד, הגיון-ברזל נצחי ובלתי-משתנה, וימשיך להתקיים לעד עם או בלי מציאות. זו היא הבנה עמוקה ביותר, להבין שאלוקים אינו "יישות" ואפילו אינו "מציאות", כי הוא אינו תלוי באף "מציאות" ממשית או פוטנציאלית כדי להתקיים. הוא פשוט "האמת", "מחויב המציאות", יש המתקיים עם או בלי מציאות סביבו.

אך אין בעצם אף מושג אנושי שיוכל להגדירו, כי הוא קיים מעל ומעבר לכל המושגים האפשריים, ובו בעת, כל המושגים מתאפשרים אך ורק ממקורו. הוא יתברך מחויב, כי אינו תלוי באף קיום, בעוד כל קיום אחר הוא רק אפשרי.

מי שמצליח להבין זאת אפילו באופן חלקי מאוד, יבין מדוע החומר המרחב והזמן אינם "מגבילים" את האלוקות בשום צורה ואופן, ולמעשה - הם חסרי ממשות לגביו בין אם הם קיימים ובין אם לאו. כפי שאנו קוראים בשחרית אחר פרשת העקדה: "אתה הוא אחד קודם שבראת את העולם ואתה הוא אחד לאחר שבראת את העולם". העולם לא שינה בעצמותו של הא-ל דבר.