מיכאל אוסניס: "ראיתי במו עיניי את האור שיוצא מבית המקדש"

מיכאל אוסניס נולד בברית המועצות וגדל במשפחה שלא ידעה הרבה על יהדותה. "את הידע שכן היה לי קיבלתי מסבא שלי", הוא מציין, "אבל זה לא היה ידע רב בכלל. הזיכרון היחיד שיש לי הוא מחג הפסח אצל סבא, שאכלנו מצות במשך שבוע. אבל לאחר פטירתו לא ראיתי מצה במשך שמונה שנים, עד שהתחתנתי עם אשתי, ואז ראיתי שבביתה אוכלים מצות בפסח. אבל מעבר לכך, גם להם לא היו כמעט סממנים יהודיים".

מיד לאחר נישואיהם ביקשו השניים לעלות לארץ, אך מיכאל מציין ששלטונות ברית המועצות מנעו זאת מהם. "אח של אשתי הוא טייס צבאי ואני שירתי במודיעין בברית המועצות, זה הספיק בשביל השלטונות כדי למנוע מאתנו במשך עשרים וחמש שנה לצאת מהמדינה, רק בשנת 1989 קיבלנו סוף-סוף את האישור המיוחל".

את הדרך לארץ הוא זוכר כמייגעת. "לא הייתה לנו טיסה ישירה, אז נאלצנו לטוס ממוסקבה להונגריה, להיות שם במחנה פליטים של הסוכנות ורק כעבור כמה שבועות הגענו לארץ. כשהגענו התגוררנו בכפר סבא עד סוף שנת 1995, אז נפלה עליי התגלית המדהימה ביותר בימי חיי".

ליד דגם הכי גדול על הגג ישיבת אש התורה

בית המקדש מן השמיים

התגלית שעליה מדבר מיכאל נוגעת לבית המקדש. "זה אולי נשמע בלתי ייאמן, אבל בית המקדש פשוט ירד מן השמיים ונכנס לי לתוך התודעה. זה מדהים".

למה אתה מתכוון?

"זה קרה יום אחד כשהגעתי במקרה לכפר חב"ד כדי להתייעץ עם עולה וותיק שהיה לו עסק מסוים. כשנכנסתי לביתו של אותו אדם ראיתי את הילדים שלו משחקים בקלפים מסודרים בצורת קשת ועליהם מופיעים ציורים. הבכור עמד באמצע, הוא הניף בכל פעם קלף ושאל: 'מה זה?' ומי שענה ראשון את התשובה הנכונה קיבל את הנקודות. התקרבתי וזיהיתי על הקלפים ציור של מנורה ושל עוד כל מיני כלים, ואז ראיתי פתאום ציור לא מוכר והרגשתי שהוא ממש קורא לי. הרגשתי שהקלף הזה חי. ניסיתי להסיט את מבטי, אבל משהו בלתי מוסבר גרם לי להסתכל עליו שוב ושוב. בסופו של דבר הרמתי את הקלף, הראיתי אותו לילדים ושאלתי: 'חבר'ה, מה קורה פה? מה זה הקלף הזה?' הם פרצו בצחוק: 'איך זה יכול להיות שאתה מבוגר ולא יודע מה זה בית המקדש?'"

כאן עוצר מיכאל לרגע את סיפורו והוא מדגיש: "עד אותו יום בכלל לא ידעתי מה זה בית המקדש. לא הכרתי את צירוף המילים הזה, לא שמעתי מעולם את המושג הזה. לכן, כשהילדים אמרו 'בית המקדש' זה בכלל לא נכנס לי למוח, אבל הרגשתי שהלב שלי מתחיל לדפוק חזק. ניסיתי לשאול אותם מה זה בית המקדש, ואביהם הציע לי: 'לך תקנה ספרים בנושא ותתחיל ללמוד'".

מיכאל בבניית דגם

זה מה שעשית?

"כן, זה בדיוק מה שעשיתי", הוא אומר, "חזרתי לביתי בכפר סבא ובדרך קניתי כמה ספרים שמספרים את סיפורו של המקדש. הלב שלי כל הזמן דפק. באתי הביתה ומיד הסתערתי על הספרים והתחלתי לקרוא ולקרוא... קראתי על התיאור של בית המקדש ועל עבודת הכהנים. לא הבנתי הכל, אבל באופן כללי התרשמתי שיש פה משהו אמתי. זה הדליק אותי".

חלום מוחשי

במהלך אותה תקופה עבר מיכאל עם משפחתו להתגורר ביישוב קדומים. "במשך כל הזמן הזה הרגשתי את הצורך להתעניין בהיסטוריה היהודית של העם שלי, להבין מה באמת היה. הייתי אז כבר בן ארבעים וחמש, אבל רק אז נחשפתי לכל המאורעות שעברו על עם ישראל במשך השנים.

"באותה תקופה חיפשתי עבודה חדשה", הוא מוסיף, "אבל הרגשתי שאני רוצה לנצל את הזמן כדי להתעניין ביהדות ובכל הגילויים המסעירים שנודעו לי, אז העדפתי שזו תהיה עבודה ביישוב. בסופו של דבר נגשתי לרבש"ץ ושאלתי אותו אם אוכל לעבוד כמאבטח בכניסה לקדומים. הרבש"ץ אמר לי שהם בדיוק מחפשים מאבטח, וכך מידי יום מצאתי את עצמי בבוטקה בחוץ. יחד אתי היה ספר בעברית מתורגמת לרוסית, וכך הייתי יושב בעמדה שלי וקורא. בהזדמנות זו גם הכרתי אנשים טובים מהיישוב שערכו אתי היכרות בכל בוקר, והם היוו עבורי כתובת לכל השאלות שצצו לי, כך שחוויתי חיזוק גדול".

חודש לאחר מכן חלם מיכאל חלום. "זה היה חלום שונה מחלומות רגילים, כי בדרך כלל כשאנחנו מתעוררים אנחנו שוכחים את החלום שחלמנו, וגם אם זוכרים אותו, אז הוא נראה לנו מטושטש ובלתי מובן. אבל החלום שאני חלמתי היה ברור לגמרי. עד היום, עשרים ושתיים שנה לאחר מכן, אני לפעמים עוצם את העיניים ורואה שוב בדיוק את אותו חלום".

בתמונה פסיפס שלי בבית הספר נועם בנים ברחובות

מה היה בחלום?

"בחלום ראיתי את עצמי עף באוויר, כאשר מסביב יש חושך מוחלט. לא ידעתי לאן אני עף , אבל כשהסתכלתי למטה ראיתי סרגל ארוך מנצנץ עשוי מתכת. כשהתבוננתי בו היטב ראיתי שהקווים אינם מסמנים מילימטרים וסנטימטרים, אלא שנים. אני מסתכל ורואה שאני עף  לשנת 1880 ואחר כך אני ממשיך לעוף אחור לשנת 400 ו-500, אני כל הזמן מסתכל למטה ורואה איך שהחושך מתבהר ומתבהר. בשלב זה אני רואה שעברתי את הקו שמסמן את הספירה וכעת אני שלוש מאות שנים לפני הספירה, ואז אני רואה לפניי את בית המקדש עומד על תילו. לא חרב, אלא מפואר, עשוי משיש ומאבן ירושלמית, עם הרבה זהב. עצרתי בכיוון הצפוני מערבי, כשאני מצוי באלכסון, ופתאום חלפה בי ההבנה שזהו מרכז העולם. ואז אני רואה שמהחלונות זורם אור עצום, אור שאין כמוהו בעולם, אני מרגיש שהאור הזה פוגע בי ומזיז אותי. שהוא מביא לכל העולם רק דברים טובים, שלווה ואושר לכל האנושות.

"האור, בשונה מדרכו של אור, לא סנוור, אלא המשיך לפגוע בי ולדחוף אותי ואז נבהלתי והחלטתי שאני חוזר הביתה. שוב עפתי כשסרגל הזמן מתחתיי וראיתי איך שאני מגיע לשנת 1995, השנה האמתית. ופתאום מבריק במוחי רעיון – הרי הייתי שם וראיתי את העבר, אז אולי אסתכל קדימה ואראה גם את העתיד? ניסיתי להתאמץ ולראות, וראיתי שמעל אותו אופק שמתפזר לכל הכיוונים נמצא האור שראיתי גם בעבר. אורו של בית המקדש.

"כשהתעוררתי בבוקר", הוא ממשיך, "שאלתי את אשתי איפה הייתי בלילה, והיא ענתה לי: 'ישנת'. הרגשתי שחוויתי משהו ענק, הייתי עייף כאילו שלא ישנתי בכלל. כל השרירים בידיים וברגליים כאבו לי, כאילו עבדתי כל הלילה. במשך חודש שלם הסתובבתי בהרגשה שאני חייב לעשות משהו עם הדברים שחוויתי. אבל לא ידעתי למי לפנות ומה מוטל עליי".

מראה אחד מהדגמים

ההחלטה: להקים את בית המקדש

בסופו של דבר פנה מיכאל לשוחח עם ראש הישיבה בקדומים. "ראש הישיבה אמר לי שזה בוודאי סימן שאני צריך ללמוד ולהתחזק במצוות. וזה מה שעשיתי, אבל הרגשתי כל הזמן שאני רוצה לעשות משהו ספציפי בשביל בית המקדש. ואז עלה בליבי רעיון – החלטתי לבנות דגם של בית המקדש, בדיוק כמו שראיתי בחלום".

יש לך רקע אומנותי?

"ממש לא, שום רקע בתחום האומנות. מעולם לא עבדתי עבודות כפיים. מה שכן, בברית המועצות רכשתי תואר של הנדסאי בניין, כך שאת הידע הטכני יש לי. זכרתי מהחלום את הפרופורציות של בית המקדש, וככה בניתי אותו ביחס קנה מידה של אחד ל-200. עבדתי על הדגם הזה במשך שנה שלמה. בכל יום הלכתי לעבודה וכשחזרתי הייתי יושב במשך שעות, בונה, מייצר ועושה חלקים.

את חומרי הגלם, כפי שמציין מיכאל, הוא השיג ממפעלים בפתח תקווה. "לא היה לי כסף כדי לקנות ולהשקיע בחומרים מקוריים".

משכן וכהן הגדול ליד הפתח

באחד הימים נקש על דלת ביתו הרב ישראל אריאל מירושלים, מנהל מכון המקדש, שביקש רשות להיכנס ולראות את הדגם. "הוא ראה את הדגם, בדק אותו ומאוד התרשם", מספר מיכאל. "הוא אפילו גילה שהמידות מדויקות, זאת בלי שלמדתי  מסכת מידות, עשיתי פשוט בהתאם למה שראיתי בחלום. בסופו של דבר הוא ביקש ממני להכין דגם נוסף בקנה מידה של 1 ל-100, כלומר שיהיה גדול פי שניים. במשך שנה לאחר מכן התקדמתי עם הדגם החדש, וכך בניתי את הדגם המפואר ביותר שעומד היום במכון המקדש. הדגם הקטן יותר גם הוא בא לשימוש ומוצג בסמינר בית רבקה לבנות בכפר חב"ד".

מאז הוא הוסיף ויצר גם דגמים נוספים של המקדש וכן דגמים של המשכן. "העבודה אינה קלה, הוא אומר, "אבל אני מאמין שכמו שהתקרבתי ליהדות מתוך אהבה והתחלתי ללמוד תנ"ך מתוך אהבה, כך אמשיך לעבוד וליצור מתוך אהבה".

בשבועות אלו כאשר קוראים את פרשות תרומה ותצווה, מציין מיכאל שיש כל כך הרבה מה ללמוד מהכתוב בהן. "זה הרי פשוט מרתק, הדברים כתובים שם באופן מפורט ממש. אבל מעניין לראות שלמרות שהם כה מפורטים, אני פוגש אנשים שלא מודעים לכל הפרטים. זה בגלל שהם לומדים במטרה ללמוד, אבל כשלומדים במטרה לבנות, אז הדברים הופכים לברורים ומובנים הרבה יותר".