פרשת תצוה: המצוות מזכות אותנו

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" (כ"ז, כ').

המצוות - כדי לזכות אותנו

מדוע נצטוו ישראל להביא את תרומתם למשה? הלא התרומות מיועדות עבור המשכן ולא עבור משה רבנו?! אלא, אמר הקב"ה למשה: כל מה שאתה מצליח לעשות למשכן – יזקף לזכותך. "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ", כאלו אתה לקחת את כל הדבר הזה.

ועוד אומר המדרש (ויקרא רבה ל', י"ג): "רבי יהודה בשם רבי שמעון בן פזי פתח... 'הרבה קיחות צויתי אתכם - בשביל לזכותכם. אמרתי אליכם (במדבר י"ט): 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה', שמא בשבילי? אלא בשבילכם, לטהר אתכם... אמרתי לכם: 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ' – וכי אורה שלכם אני צריך?... אלא בשביל לזכותכם ולכפר על נפשותיכם, שמשולה כנר".

זכות מצות הדלקת המנורה עומדת למשה רבנו ע"ה – כדי להרבות שכרו, שהמצוות כולן מתקיימות על ידו. בנוסף לכך, זוהי זכות לעם ישראל, כי מצוה זו מכפרת על נפשותיהם. ללמדנו, כי כל מצוה ומצוה שאדם מקיים, וכל מצוה שהוא גורם לאחרים לעשותה, מהוה נכס עצום שהוא קונה לעצמו, אשר אין נתן לדמיין את ערכו!

השלים מנין, וניצל ממות

רבי שלום שבדרון זצ"ל היה אומר: לפני קיום מצוה, עושה היצר הרע את כל המאמצים כדי למנוע מהאדם לקיים את המצווה, ולכן חשים קושי גדול. אך לאחר קיום המצווה, יודע כל אחד בעומק לבבו כי אין שום ערך בעולם שישווה למעשה שעשה, ואין שום דבר גשמי השקול כנגד המצווה, ולא רק שהוא זוכה לקבל עליה שכר בעולם הבא, אלא שכבר בעולם הזה הוא אוכל פרותיה.

לכן, אף אם יציעו לאדם כל ממון שבעולם בתמורה למצווה שעשה, ימאן לוותר עליה בכל אופן! ונוהג היה להוסיף רבי שלום מעשה מופלא, שסופר לו על ידי בעל המעשה:

פעם בליל שבת, כשסיימתי את הדרשה הקבועה בבית הכנסת "זכרון משה", ניגש אלי יהודי בלתי מוכר, שלא היה מן השומעים הקבועים, ושאלני האם מוצאי מרוסיה. השבתי לו כי נולדתי בארץ, אך הורי נולדו ברוסיה. "אם כך", אמר היהודי, "בוודאי שמעת על ההתנהלות שהיתה שם בענייני יהדות. ואני רוצה לספר לך מעשה שהיה איתי, שמתוכו תבין כי כל חיי, והעובדה שכעת אני יושב ולומד תורה ותומך בה נזקפים לזכות מצוה אחת"...

עשיתי אזני כאפרכסת – והיהודי פתח בסיפורו: לאחר הריגת הצאר הרוסי ניקולאי תפסה מפלגת הסוציאליסטים את השלטון. בבת אחת השתחררנו מכל המגבלות המשונות שהציב המשטר הקודם, אשר הפכו את חיי המסחר לקשים ביותר. כל אחד יכול היה לעשות כרצונו ולסחור כאוות נפשו, והכלכלה שגשגה ופרחה.

היהודים, אשר ניחונו בחוש מסחרי מפותח, נצלו את ההזדמנויות הרבות שנפתחו בפניהם, והרוויחו הון. גם אני, כשאר חברי, פניתי במלא המרץ למסחר ביהלומים ובזהב, והייתי חבר בבורסת היהלומים. מידי בוקר השכמתי קום והתפללתי, ובסיום התפלה פניתי לבורסה. אהבתי להגיע עוד לפני שעת הפתיחה הרשמית, ולהיות מראשוני הבאים. כך הצלחתי ללכוד עסקאות מוצלחות במיוחד.

אלא שיום אחד נראה היה כי תוכניתי משתנה מעט. בדרכי לבורסה עצר אותי יהודי, והתחנן שארחם עליו ואבוא להשלים לו מנין. היום חל היארצייט של אביו, והוא מוכרח לעבור לפני התיבה. אמרתי לו כי כבר התפללתי, וכי אני ממהר, אך היהודי הפציר בי והתחנן כשדמעות בעיניו. "אתה העשירי" – אמר לי – "ולב יהודי – בוודאי יש לך"... שיערתי את הזמן שאפסיד מכך, והחלטתי לבוא איתו. איחור של שלשים דקות לא יגרם לי הפסד גדול מדי.

נכנסתי אחריו לבית הכנסת, ורק אז גליתי מה עשה לי – מול עיני היו ארבעה אנשים בלבד... "היכן כל השאר?" – פניתי אליו בטרוניה – "הרי אמרת שאני עשירי למניין!".

"אל תדאג, רבי יהודי, תכף כולם יגיעו" - השיב לי בשלוה, ופנה לאסוף עוד ארבעה... כשראה שאני פונה לצאת, תפס בי והתחנן שאשאר. נאנחתי, אך נשארתי על מקומי. המתנתי כרבע שעה נוספת, עד שהיהודי חזר עם כל המניין שהצליח ללקט. סוף סוף התחילה התפלה בקדיש דרבנן שלפני הודו. בעל היארצייט עבר לפני התיבה, כמובן. הוא אמר את המלים כמונה מעות, כיאה לבן העובר לפני התיבה לעילוי נשמת אביו... בלי להתחשב בקצב התקדמות השעון כלל וכלל.

במקום איחור של שלשים דקות, מצאתי את עצמי מאחר בשעה ומחצה. דחקתי בעצמי לא להרהר בעסקאות שאולי החמצתי, ועודדתי את רוחי בדברי הירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ח): "המתחיל במצווה, אומרים לו גמור". שוב ושוב שיננתי את דברי רבותינו באבות (ב', א'): "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה", והרגעתי את עצמי כי כל מה שאפסיד היום, נגזר עלי מן השמים.

כשהסתימה התפלה לבסוף, והיהודי הודה לכולנו נרגשות, יצאתי במהירות לעבר הבורסה, בתקוה שלא הפסדתי יותר מדי. במרחק מאה מטר משם, הבחנתי באחד מחברי שאינו יהודי. כשראה אותי נעץ בי מבט מוזר, ואז החל לרוץ לכווני ולחש לתוך אזני: "ברח! ברח! הבוקר היתה פשיטה של הקומוניסטים בבורסה! הם לקחו את כל היהודים!"

כשראה שאני עדין מתעכב, אמר לי: "נו, אל תתמהמה! אל תשאל מה היה שם! הם הרגו את כולם! רוץ ותציל את נפשך!". ברחתי כל עוד נפשי בי – וכך ניצלתי.

החסד שעשיתי עם היהודי האלמוני שחיפש מנין – הציל את חיי!...

לפעמים אדם חושב שמצווה שקיים תגרום לו הפסד ונזק, אך במהרה מתברר לו שהיא זו שגורמת לו רווח והצלה גדולים כבר בעולם הזה. זאת מבלי לדבר על שכר המצווה הרב הצפון לו לעולם הבא, שעליו אומר הנביא: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה ס"ד, ג')!

לפיכך עלינו לרקוד ולשמוח כשמתגלגלת לפתחנו אפשרות לקיום מצווה, ואפולו לשלם כדי לזכות בה. אין אנו מקיימים מצוה לצרכי הקב"ה, אלא לעצמנו בלבד – לזכות את נפשנו בזה ובבא!

מתוך ספרו של הרב ראובן אלבז שליט"א, "משכני אחריך", שיוצא לאור בימים אלו.