שו"ת התניא: אני כבר לא עצוב, אבל איך אני יכול לשמוח?

אם אתה רוצה סיבה לשמוח, אין שום דבר בעולם שיכול לתת לך אותה כמו עבודת ה', ובפרט כמו שאדמו"ר הזקן מסביר אותה בפרק שלנו.

תעצום עיניים ותחשוב לרגע: מה הדבר הכי משמח שיכול לקרות לך? מה תבקש, אם תקבל צ'ק פתוח למשאלה אחת בלבד?

תן לי לנחש, התשובות הראשונות שעולות לך קשורות לדברים שאתה מאוד רוצה, דברים שחסרים לך, דברים שמתאים שיהיו לך אבל אין לך את האמצעים להשיג אותם.

אוקיי. זה נקרא לחשוב בקטן. אתה חושב בתוך החיים שלך, בתוך הממדים שאליהם אתה רגיל, אבל לא מרים את העיניים למעלה ולא מדמיין לעצמך שיש בעולם אושר גדול הרבה יותר ממילוי החסרונות הקטנים - ואפילו הגדולים - שלך.

אז תמשיך לחשוב, והפעם בגדול. ממש בגדול. תחשוב על דברים שיכולים להרחיב אותך, להגדיל אותך, לדחוף אותך קדימה, להעיף אותך למעלה. אל תבקש לעבור לתפקיד טוב יותר בעבודה שאתה לא ממש אוהב, כשאתה יכול לבקש למצוא את התפקיד שישנה את חייך.

ואולי, בכלל, אל תבקש דברים מתוך הרשימה, דברים שאתה רוצה עכשיו, במצב המצומצם והקטן. תבקש מהמיליארדר שנותן לך את הצ'ק שיפתיע אותך. שייתן לך משהו מהעולם שלו. מהממדים שלו. מהעוצמות המטורפות של החיים בפסגה שבה הוא נמצא. שייתן לך כנפיים וייקח אותך אתו.

בפרק לג אדמו"ר הזקן נותן לנו את המבט שהוא סוד השמחה היהודית, את ההפתעה שמפעימה אותנו כל יום מחדש. אנחנו מחייכים אליה כבר כשאנחנו פוקחים עיניים עטופות קורי שינה, עם "מודה אני לפניך", ומבקשים ממנה להישאר אתנו כשאנחנו הולכים לישון, להיות שם כשנקום. ההפתעה הזו היא לגמרי לחשוב בגדול, לגמרי מעל כל הדברים הקטנים שחסרו לנו לפני שהיא נכנסה לחיינו.

וההפתעה היא: ה' אתנו. לא שעשינו משהו שבגללו אנחנו ראויים לזה. לא שעבדנו קשה ולכן הוא בא לגור אתנו קרוב קרוב. זה בכלל לא קשור אלינו, זו הפתעה, זכייה בלוטו, רק כי זכינו להיברא בעולם המופלא הזה, ועוד יותר - כי זכינו להיוולד יהודים ולקבל גם את הידע והגישה לסוד שעומד מאחוריו.

ביחס לנמשל הזה, המיליארדר והצ'ק מחווירים. לא מדובר כאן על כסף, ועושר לא יכול להיות משל מוצלח לזה.

אדמו"ר הזקן מציע משל אחר: מלך. לא מלך צעצוע כמו באנגליה או בדנמרק, אלא מלך כמו פעם. כמו דוד המלך. אדם גדול באמת, רב עוצמה, נערץ ואהוב. אדם שכל אחד מנתיני ממלכתו רוחש לו כבוד עצום, מקווה שתהיה לו הזכות לראותו אותו ולו פעם אחת בחייו, אולי אפילו ללחוץ את ידו. אדם שמקפל בתוך האישיות שלו את רצונו, תקוותו וגורלו של עם שלם.

אז אתה יושב לשולחן הפשוט שלך בבית הפשוט שלך, חושב על מה שהיה היום במשרד ועל התוצאה במשחק של אתמול, פתאום דפיקה בדלת - ואתה מתעלף. המלך עומד אצלך על השטיח שבכניסה, איפה שמנגבים את הרגליים. הוא בא לבד, בלי אף משרת או מאבטח. והוא בא אליך, ודווקא מתאים לו לשתות אצלך כוס תה וגם להישאר כמה ימים. אתה פשוט מוצא חן בעיניו.

שמח, נכון?

והשמחה הזו הולכת אתך בכל מה שאתה עושה לכבודו. אפשר הרי לדמיין מה יקרה בהמשך. כמה דברים בהחלט ישתנו. אתה תלך לאיקאה ותקנה כמה דברים שווים, תסייד, תשפץ, תכניס את החיים שלך להילוך מלכותי. ובכל הדברים האלה, האם תרגיש שזה קשה? שהיית מעדיף לוותר על הטרחה? שאתה לא מבין איך אפשר לשמוח עם רשימת דרישות ארוכה שכזו? תחשוב על זה...

אה, ותפתח את הדלת, מישהו דופק.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן