"עמוד על הרגליים הנפשיות שלך": איך מחזירים לחייל בלי רגליים את האמונה בחיים?

שיחת טלפון יוצאת דופן התקבלה בביתו של הקאוצ'ר ר' יוסף חיים בולטון לאחרונה. על הקו הייתה לא אחרת מאשר אמו של חייל שנפצע באחת המערכות, ולדאבון הלב - איבד את שתי רגליו. "בגלל מצבו, הוא כל הזמן נופל במצב הרוח שלו והפעם זה כבר חודשיים שהוא ככה. אולי תוכל לדבר איתו ולעודד אותו קצת?". 

תוך שעה וחצי, הרב התייצב בבית החייל - שתחילה סירב אפילו לדבר. "כעבור רבע שעה הוא מבקש שאני אכנס אליו לחדר. אני נכנס ושולף מהתיק את המחשב הנייד, מפעיל את הסרטון על מנדול בני ויוצא מהחדר", משחזר בולטון. "אחרי כמה דקות, קולות של בכי נשמעים מהחדר והאמא מבקשת להיכנס. אני ממתין בחוץ, ונכנס לאחר עשר דקות".

בנקודה זו מתפרץ החייל בבכי ושואל את בולטון: "זה הבן שלך?". בולטון מהנהן בראשו לאות הסכמה: "כן, יש לי שני בנים בעלי צרכים מיוחדים".

החייל, שעדיין מתרגש ממה שהוא ראה בסרטון, מישיר אל בולטון מבט כן ואומר: "גמרת עליי עם הסרטון הזה. מרגש לראות את כוחות הנפש שלך, של אשתך ושל הבן הצדיק שלך...".

"זה אכל אותי מבפנים, ועם כל השאלות צריך לחיות ולתפקד"

ואז, ברגע של פרץ רגשות כן, בולטון פתח את לבו וסיפר: "כשהבן הראשון הגיע, הייתי צעיר מורעל קרבות ואחד שלא פוחד, וכל מה שהיה לי בראש אז היה להילחם ולנצח. כשהבנו שגם הבן השני עם CP, שאלתי את הקב"ה: 'למה?'. למה דווקא אצלי, ולמה פעם שנייה ולמה עכשיו - 10 שנים אחרי הראשון. ומה עם שאר הילדים שמשלמים מחיר כבד על האח הראשון, ועכשיו עוד אחד?! זה אכל אותי מבפנים, ועם כל השאלות האלה צריך לחיות, לעבוד ולתפקד".

מתי הפרספקטיבה שלו השתנתה מן הקצה אל הקצה, והפכה משאלות כלפי שמייא לקבלה, הכלה והודיה על המצב הקיים? "ערב אחד עליתי לרשב"י, ושם פגשתי מכר שלי שהיה שליח מהקב"ה. הוא לחץ לי את היד בחמימות ומשום מקום אמר לי כך: 'תדע לך שיש לי הערצה גדולה אליך, ואני אגיד לך משהו שאף אחד לא יודע". 

הקאוצ'ר יוסף חיים בולטון

אותו מכר שהכיר את בולטון כבר כילד, וידע שהוא נולד כדיסלקט וסבל מאלימות קשה ביותר פיזית, מילולית וחברתית כתוצאה מכך, אמר לו: "כשהתגלה בכפר שהבן הראשון שלך הוא במצב כזה וכזה, שאלתי את אשתי: 'כמה כאב אלוקים יכול להוריד לילד אחד', והתכוונתי אליך. 

"ממש ריחמתי עליך. אבל הנה היום אני רואה שאתה מרצה למורים והורים בנושא הזה ונותן כוחות לאחרים, ואני רוצה שתדע שבכל פעם שקצת קשה לי בחיים - קשה להגיד קשה בחיים לידך, אבל הבנת למה אני מתכוון - אני מיד חושב עליך והולך לעשות טוב למישהו אחר'".

כשבתוך החושך והאפלה - נקודת אור אמיתית ניצתת  

ובחזרה לחייל היקר. בולטון הישיר אליו מבט אמיתי ואמר: "עכשיו, אחרי שעברתי מה שעברתי בחיים, הקב"ה נותן לי לסחוב יותר מכולם. במצב הזה יש בידיים שלנו בחירה חופשית: או להתפרק ולכעוס על כל הרע שיש לי בחיים וכשאנחנו עסוקים ברע אז נמצא אותו בכל פינה כי המוח שלנו התרגל לחפש ולמצוא אותו, או לבחור באופציה השנייה שהיא לאהוב את עצמי ואת מה שיש בי, את מי שאני - ולהבין שאני יצירת המופת החד פעמית של הקב"ה". 

ממשיך בולטון ואומר לחייל: "אתה יושב פה בחדר, בחושך, בכאב נפשי ובטח פיזי. אבל אתה - קום! תעמוד על הרגליים הנפשיות שלך, כי היום הם החוזקה שלך מעל הכל. מנדול שלי, הבן הגדול, יש לו ידיים חזקות ביותר כי עד גיל ארבע-חמש הוא הלך רק בכוח הידיים, וקם רק בכוח הידיים. גם אצלך, כרגע רגלי הנפש שלך חזקות ביותר אז תעמוד זקוף כי מול הקב"ה - אתה בעל קומה וחשיבות. הקב"ה, כמו אבא בשר ודם, אוהב לראות את הילדים שלו מחייכים".

בנקודה זו התחיל החייל לבכות במשך דקות ארוכות, ומשנרגע הרים ראשו ושאל: "אם אני אניח תפילין - זה יעזור לי?". בולטון השיב שזה 'בינו לבין בוראו', ושאי אפשר להגיד בוודאות מה יעזור, אך אין ספק שזו נקודת אור, פתח לתקווה. שהרי גם ניצוץ קטן שנדלק, בכוחו להבעיר מדורה אחת גדולה.