שו"ת התניא: למה אני צריך לפחד מהקב"ה?

הפרק שלנו מוקדש בחלקו הגדול לעניין היראה, שאדמו"ר הזקן מכנה אותה ראשית העבודה ועיקרה ושורשה, כשקוראים אותו מבינים שיראה היא הרבה יותר מפחד. המושג הכללי הזה, 'יראה' או 'יראת שמים', הוא חוויה עמוקה שכוללת גוונים רבים ושונים.

נתחיל בזה שלא נכון להציג את היראה רק כ'צריך', כדרישה שבאה מלמעלה, כי יראה היא קודם כל תוצאה טבעית - חוויה שנוצרת בנפש מעצם העמידה לפני הקב"ה.

ישנם דברים שמעוררים בנו אהבה. אנחנו מרגישים בנוכחותם וחשים רצון להתקרב אליהם, ועונג הנובע מהקרבה הזו. מאידך, ישנם דברים שמעוררים בנו יראה. אנחנו חשים בהם ומרגישים שמוטב היה לו היינו תופסים פחות מקום, מתכווצים מעט, ובמקרים קיצוניים מתרחקים לגמרי. אם להשתמש בדוגמה קיצונית: מי שרואה זאב ביער וחש כלפיו אהבה בלבד, הוא אדם לא שפוי.

כאשר אנו נחשפים לנוכחות של ה' בחיינו, הרגש הראשוני בסדר הדברים הוא יראה. האהבה ממתינה להמשך הדרך. מדוע יראה? מכיוון שביחס לקיום האנושי שלנו - ובעצם, גם ביחס לכל קיום אחר - ה' הוא נורא, תיאור שמשמעותו היא פשוט: 'זה שיראים ממנו'.

לנו קשה לחשוב על מפגש שכזה, אנחנו והקב"ה פנים אל פנים, אך התורה מספרת על משה רבנו שראה את הסנה בוער מבלי להתכלות, ומיד הגיב ביראה - "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל הא־לוהים" (שמות ג, ו). כאשר נשמה אנושית נחשפת לנוכחותו של הקב"ה, היא מתכווצת.

לכיווץ הזה ישנם ביטויים רבים.

יש כיווץ שהוא פחד, מפני שנורא ואיום לחשוב שמי שברא את העולם כולו, את כל הדומם הצומח החי והמדבר, מי שרצונו מניע את גלגלי ההיסטוריה, מעלה ומוריד שליטים וממלכות, הוא גם מי שמתבונן במעשיי בכל רגע, חודר לנבכי לבי ומחשבותיי ובסופו של דבר גם דן אותי דין אמת - האמת הפנימית והנוקבת ביותר, שאי־אפשר לכחש בה או להתחמק מהשלכותיה. יראה כזו נקראת בחסידות יראת חטא, משום שהמסקנה שלה היא שהדבר שממנו יש לפחד יותר מכל הוא החטא - שמבטא מרידה במלך הנורא.

יש כיווץ פנימי ועמוק יותר שקשור בתחושת הרוממות, מעין יראת כבוד, כאשר אותה הסתכלות עצמה מתמקדת לא ב"מה יקרה לי", אלא בעצם החוויה הנוראה של העמידה במחיצת גודל נשגב שהוא מעבר לכל גדרי היקום, ויחד עם זאת מתמקד בך - האדם הקטן, אחד מתוך מיליארדים - באופן אישי לגמרי. יראה כזו עשויה להקטין בעיני האדם את מציאותו אף יותר מיראת החטא, והיא נקראת בחסידות יראת הרוממות.

כך או כך, יראה היא המידה ההכרחית והיסודית ביותר ביחס עם הקב"ה. משום כך, כנראה, הכינוי הבסיסי ביותר למי שנמצא במערכת יחסים עם הקב"ה הוא - ירא שמים.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן