דבורי וקשטוק: פוסט-פורים שהפך אצלי לפוסט-טראומה

את הפוסט הזה כתבתי ברגשות מעורבים. רוב הזמן עם דמעות בעיניים.

אבל יש לו מסר חשוב ובשבילו הסכמתי להוריד כמה מסכות ששמו עליי במהלך השנים בהן אני משתפת את הרגעים המתוקים שלי כאמא. ('שמו עלי' כי מסתבר שאני נתפסת כאמא מושלמת בזמן שאני רחוקה מאד מהתואר הבלתי אפשרי הזה).

הרגשתי כמו בטרייה מרוקנת

מוצאי שבת פורים, אמצע הלילה.

רק לפני זמן קצר נרדמו שלושת האוצרות שלי אחרי ארבעה ימים של פעילות יתר, מעט מאד שינה ומידי הרבה ממתקים.

אני כבר מכירה את עצמי ומשתדלת להיערך נפשית לימים כמו ימי חופשה של הילדים בצירוף חג תובעני, אלא שהפעם, לא משנה כמה התכוננתי – מצאתי את עצמי יוצאת מדעתי במובן הכי פשוט של המילה.

ביום שלישי הילדים סיימו מוקדם יותר את הלימודים. (למה? ריבונו של עולם! לכבוד מה?)

ברביעי, תענית אסתר, הם היו בחופשה (שוב, מישהו יכול להסביר לי למה???)

בחמישי היה חופש לכבוד חג הפורים שמתקיים ברוב אזורי הארץ (נו, לפחות הפעם יש הסבר הגיוני).

בשישי – פורים, ה-חג של כל הילדים. טוב, נו, של רובם.

ושבת? היום החופשי של כולנו.

אז ביום שלישי ורביעי הייתי אמא מדהימה במובן הכי טוב של המילה. מלאת סבלנות, הקשבה, חיוכים, ריקודים, הצגות, מה שנקרא "זמן איכות", וכל זה למרות שהם הלכו לישון מאוחר מאוד-מאוד-מאוד והאוזניים שלי כבר בערו מרוב רעש.

בחמישי בבוקר, כשהם קמו מוקדם מידי, אחרי שעות שינה מועטות מידי ועם אנרגיות גבוהות מידי – מצאתי את עצמי נדהמת מהיכולת שלי להתחרפן מכל דבר בלי הכנה מראש, ובשעה 9:30 בבוקר הרגשתי כמו בסוף יום: מותשת, מפורקת לחתיכות פיזית ונפשית, מייחלת לברוח לפינה שקטה ולהצליח לנשום.

ומאותו רגע, לא הצלחתי לעצור את ההתדרדרות.

הרגשתי כמו בטרייה שסחטו אותה בכל הכוח ואז סחטו עוד קצת. ואז מעכו אותה מכל הכיוונים כדי לגלות אולי נשארה עוד טיפת אנרגיה בפנים.

ולא נשארה אנרגיה משום סוג שהוא.

אמא שלי, כמו מלאך משמיים, הרגישה אותי והתקשרה שאשלח לה את הגדולים. למרות שאני לא אוהבת להעמיס עליה ולרוב מסרבת בהכרת תודה להצעות מהסוג הזה, לא יכולתי לעצור את השמחה הרגעית. ברגע שבעלי חזר מהתפילה – שחררתי אותם במונית ונפלתי על הספה מנסה לשאוף כמה שיותר חמצן.

בצהריים הלכתי להביא אותם, אבל תחושת החמיצות שהייתה לי על הבוקר שהיה ועל האנרגיות שלא מולאו לא שככה, והמשכתי להרגיש מותשת, חסרת סבלנות ורצון להיעלם.

דבורי עם ילדיה בפורים

התחושה: חוסר אונים

סיימתי את החג והשבת עם דמעות בעיניים, חוסר אונים, תחושת כישלון אמתית ועייפות נפשית. עשיתי כמעט את כל הטעויות שנשבעתי לא לעשות אף פעם בימים הספורים האלו. אמרתי מילים שאני לא רוצה להגיד, בטח לא לילדים שלי, צעקתי יותר משדיברתי, הפנים שלי היו חמוצות וזועפות ולעיתים נדירות חייכתי, וגם זה בקושי.

וכל מה שרציתי זה שקט! כמה דקות של שקט!!! וזה היה הדבר הכי נדיר שיכולתי לבקש ולכן גם לא קיבלתי.

הרגשתי שאני מתביישת בחוסר הסבלנות שלי, במחשבות המאוד לא יפות שהיו לי (שילכו כבר! שיהיו בשקט! שיירדמו! שיתנו לי לנשום!), בכעס שגאה בי מבלי שהצלחתי להרגיע אותו כתמיד, בחוסר ההקשבה שלי אליהם, בתחושה הלא נעימה שהשריתי סביבי, בעובדה שפחות נישקתי אותם או החמאתי להם ובעיקר ביקרתי אותם וראיתי מה הם לא במקום מה הם כן...

רק דבר אחד הצלחתי בימים האלו: להתאפק מלבכות, גם כשהדמעות היו כבר בפתח. רק זה לא! לא להפחיד את הילדים, לא לגרום להם להרגיש רע יותר משהם הרגישו גם ככה כשאמא שלהם הייתה עצבנית כל כך. משהו אחד שיכולתי לסמן עליו וי.

ובמוצאי שבת, אחרי ארבעה ימים כאלו, מצאתי את עצמי רוחצת את הפנים ובוכה עם המים. לא יכולתי להכיל את הכישלון הצורב ואת הטעם המר שהשאיר לי החג הזה, ואת הכאב על שעם כל הרצון הטוב – לא הצלחתי לעבור אותו כמו שאני רוצה. כמו שאני חושבת שנכון.

ייסרתי את עצמי, התאכזבתי כל כך מעצמי, ולא הצלחתי לחזור לעצמי הבטוח, השמח, זה שיודע להתאפס כמעט בכל מצב ודי מהר.

הרגשתי כמו הנשים חסרות האונים שמגיעות אלי לקליניקה ואומרות על עצמן מילים נוראיות, רק משום שהן מרגישות כל כך מאוכזבות מעצמן.

פתאום הייתי אחת מהן.

רגע של שינוי

ודווקא הרגע הזה, בו הרגשתי שאני כל כך "לא": לא אמא טובה, לא אישה מאופקת, לא מורה שמהווה מודל ודוגמא לתלמידותיה, לא אישה ידועה שמעוררת השראה ונותנת כח לאחרים, לא בנאדם ששולט בעצמו... שאלתי את עצמי:

"ואם לקוחה שלך הייתה מגיעה עם הסיפור הזה, מה היית אומרת לה?"

ושם, כשאני נכנסת לכובע המקצועי, יש לי את כל התשובות ברורות. כי הכי קל להגיד לאחרים מה לעשות או לראות את האחרים טוב יותר.

ומיד ידעתי את התשובה. הייתי עוזרת לה למצוא "מה כן". איפה היא כן הצליחה, הייתי מביאה פנס ומחפשת איתה בתוך החושך מעט מן האור, שהרי לא יכול להיות שכל מה שהיא עשתה זה עמדה וצרחה ארבעה ימים על הילדים שלה!

אלא שהרגשות השליליים תמיד משתלטים וצובעים הכל בשחור ומאבדים את הפרופורציות ומעוורים את החלקים הטובים.

וככה, מתחת לזרם של המים, שאלתי את עצמי: "דבורי, מה כן עשית טוב? איפה היית האמא או האישה או האדם שאת רוצה להיות בתוך הימים האלו? מה עשית שאף פעם לא עשית שאת גאה בו?"

ברגע הראשון גיחכתי. כלום לא היה טוב! כלום! מה? על מי אני עובדת? תתביישי לך!

ושוב חזרתי להחזיק את המקל וכמעט הלקיתי את עצמי שוב...

ואז מצאתי את אותם רגעים, שנשכחו ונבלעו כאילו היו אוויר בתוך ים הייאוש שאפף אותי.

ומהרגע שמצאתי הבהוב אחד של אור – גיליתי עוד אחד ועוד אחד.

כמו זה שביום שלישי, כשהילדים חזרו מוקדם מהמסגרות שלהם, ישבתי איתם במשך שעות ארוכות וביחד הדבקנו וציירנו, ותוך כדי הזמנתי אותם לבננה בשלה, ולמרות שלא מצאתי את הקולפן עמדתי וקילפתי בסכין (שזה משהו שאני לא מיומנת בו ואורך לי המון זמן)  שלושה תפוחים וחילקתי אותם והתענגתי על שבמקום לשלוף עוד ממתק – התאמצתי והכנתי להם אוכל בריא ומזין, וגם התעלמתי מכמה מדבקות שהודבקו על הרצפה (עד עכשיו יש דוב שמודבק מתחת לכיסא במטבח, זכר לנס) ובמקומות מעניינים נוספים, העיקר לא על הדפים.

וביום רביעי, כשהבוקר היה פנוי מהתארגנות למוסדות החינוך, הם התפנקו באמבטיה ארוכה-ארוכה, כשאני אוספת להם מהרצפה שוב ושוב את החיות שנפלו משפת האמבטיה בלי להתרגז, ומערימה ערימות של קצף תוך כדי שאני מספרת להם סיפורים וחורזת להם חרוזים מצחיקים.

ולמרות הדחף לסדר שוב ושוב את הבלגן, הצלחתי להושיב את עצמי על הספה ולעשות כאילו אני לא רואה ורק להתרכז בסיפורים שלהם ולהיות איתם, פשוט להיות. וזה לא עניין פשוט בשבילי.

ומידי פעם הרשיתי ממתק קטן ממשלוחי המנות שהם קיבלו במסיבה של אתמול כשאני מעלימה עין ונושכת שפתיים, שהרי פורים זה רק פעם אחת בשנה.

ובכל הימים האלו דלקה מוזיקה שמחה בבית (גם כשהאוזניים שלי כבר התעייפו) ובין לבין רקדתי איתם בין ערימת הזבל שעוד לא נאספה ורק הלכה וגבהה לבין מגוון צעצועים שמפוזרים על הרצפה.

ובאופן נדיר וראשון בחיי – לא פתחתי מחשב! לא עניתי לטלפונים, לא פתחתי מיילים, לא רשמתי רשימות שקשורות לעבודה והנחתי לכל מה שמחכה לי לחכות עוד קצת. וצריך להכיר אותי בשביל להבין שזו גבורה אמתית בשבילי. (אה, יופי של תשובה לשאלה של המאמנת שבי "מה עשית שאף פעם לא עשית שאת גאה בו?")

ובחמישי בבוקר, כשאמא שלי לקחה את שני הגדולים (7 ו-5) ונשארתי עם הקטנה, ניצלתי את הזמן לעשות סדר בארון הבגדים של הילדים ולפנות מקום לבגדי הקיץ, ותוך כדי שרוקנתי מדף אחרי מדף קיבלתי חשק לנקות כבר לפסח, ואחרי הארון הזה שפתאום התפנה בו המון מקום קיבלתי חשק לארון נוסף, ומילאתי שמונה שקיות זבל(!!!) ועוד מגוון של דברים שנשלחו אחר כבוד לאחרים שעבורם זה אוצר, כמו למעלה מעשרה(!) זוגות נעליים שפונו ישר ליד פח האשפה (ולמחרת ראיתי שנשאר רק זוג אחד מהם שלא נלקח).

ואז לקחתי את הקטנה והלכנו לאמא שלי לקחת את הגדולים, ושם כבר השלמתי פרויקט שאבא שלי ביקש וכבר סידרתי קצת את הכביסה הנקייה בארונות, וחזרנו הביתה ברוגע (גם אם הוא היה זמני), שגם אם הוא הפך אחרי כמה שעות לעצבים, הוא עדיין היה ואי אפשר ולא צריך למחוק אותו.

וביום הפורים עצמו, כשהבוקר התחיל לגמרי על צד שמאל, התאפקתי ויצאנו, בעלי ואני ושלושת האוצרות לסיבוב של משלוחי מנות. ולמרות שפורים הוא חג מורכב מאד בשבילי, מתחתי חיוך והבטחתי לאפשר לילדיי לשמוח בדרכם שלהם (כלומר, באכילת ממתקים).

ובמשך כל הפורים התאפקתי לא להעיר על כמויות הממתקים והשתייה המתוקה שזרמה עד דלא ידע ועדיף שלא אדע, למרות התנגדותי החריפה להפרזה הזו, העיקר שיהיה נעים ורגוע.

ובשבת בלילה, בזמן שהבנים היו בבית הכנסת, ישבתי עם הבנות ושיחקתי איתן וקראתי להן סיפורים והצגנו הצגות שקשורות למגילה ושוב ושוב סידרתי את הטול על ראשה של הכלה שלנו, בת החמש, ושוב ושוב צפיתי בה משחקת את ושתי ואחר כך את אסתר המלכה ואחר כך סתם כלה, העיקר שיש טול על הראש...

ואיך שכחתי, שבעלי והבת האמצעית חטפו וירוס ושניהם הקיאו והרגישו לא טוב, ובעלי לא היה במיטבו, והאמצעית התלוננה הרבה שכואבת לה הבטן אבל התעקשה לאכול את כל מה שלא כדאי לאכול כשכואבת הבטן ואם היא לא נענתה – היא בכתה בלי הפסקה, ואני כבר לא ידעתי מי ארור יותר, המן או הממתקים.

ועם צאת השבת, ולמרות שהילדים היו ערים (עד אחת בלילה!) ושיגעו אותי ב"אמא, מים", "אמא, אני רעב", ורבו ביניהם ובכו וצעקו וגם צחקו והשתוללו ועדיין לא זכיתי לקצת שקט בראש ובלב ובעלי הלך לישון מוקדם כי הוא הרגיש ממש לא טוב – לא ויתרתי לעצמי.

על אף שהייתי מותשת ממש, הסתערתי על ערימות הכביסה, ובמקביל נכנסתי לחדר הילדים, ולמרות הייאוש שאפף אותי רק מלראות את הפוגרום שהיה בו כיוון שהוא היה הפוך לגמרי ומלא בשאריות במבה/ביסלי/שוקולד/סוכריות ועוד לא השארתי בו בלטה שלא טופלה, וכל זה כשבין לבין רצתי בין האמבטיה לחדר ילדים, פעם בשביל לשים שמפו על הראש ופעם בשביל לשטוף אותו ולשים מרכך, ואז לחזור אחרי כמה דקות ולגלות שהמים התקררו ולהחליף אותם, ואז לחזור שוב ולשטוף את מי שהיה שם, ולייבש ולהלביש ולגזוז ציפורניים, כשבמקביל אני ממלאת עבור הבא בתור מים, ואחת הולבשה רגע אחרי שהשנייה הוכנסה והשלישי... איפשהו משחק במה שכבר אספתי.

ואחרי שרוחצו וגוזזו והריחו כמו ילדים שאף פעם לא השתוללו ולא אכלו ממתקים, הגשתי ארוחת ערב "כפי בקשתם" וכשהם יושבים כמה דקות בלי לריב רצתי להסתער על הסלון.

כשהם כבר היו במיטות, משוחחים, משחקים, רבים, צוחקים ומחליפים מקומות שינה ביניהם – שפכתי דלי של מים רותחים על הרצפה הדביקה וקרצפתי אותה, למרות שידעתי שלא יקרה כלום אם אוותר ואשאיר למחר.

ורק אז התפניתי לרחוץ את הפנים ולגלות בתוך הדמעות המרות את האור.

החושך שהופך לאור

ולא, לא רציתי רק להודות על כך שיש לי שלושה ילדים בריאים ושמחים, מלאי מרץ ואנרגיות בזמן שאחרות היו רוצות ילדים ועדיין לא נפקדו.

רציתי להודות על כך שיש לי ילדים שכאלו מתוך היכולת לראות את הטוב במה שעשיתי. בלראות את היש ולא את האין. בלהשוות לטוב ולא להשוות למה שפחות טוב רק כדי לקבל כח.

התאוששתי.

הכנסתי עוד מכונה (נו, אני כבר באמבטיה...), הכנתי קפה ופתחתי את המחשב.

הילדים עדיין היו ערים, אבל אני כבר הייתי במקום אחר, רגוע יותר.

ומהמקום הזה כתבתי לכן את המילים האלו.

והבוקר שלמחרת היה מאיר, רגוע ושמח. כי כשמוצאים את הטוב שלנו, שבנו, שהתאמצנו בשבילו ושיש לנו חלק בו – כל חושך הופך לאור.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש' לשינוי". 

לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.

דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו