השיבה שופטינו כבראשונה: תובנות בעקבות פרשת השופטת והווטסאפ

כשהעולם סביבנו רעש וגעש על לכידת תכתובת וואטספ בין חוקר לשופטת, ממש לא היינו מופתעים. אפילו להעמיד פנים של מופתעים לא היה צורך, כי היטב ידענו שכל עוד לא זכינו שמדינתנו תבסס את חוקיה ומשפטיה על פי משפטי התורה וחוקיה – שאירועים מבישים מעין אלו הם רק קצה הקרחון. מהיכן יש לנו מקורות?! אתם שואלים. הו, יש לנו מקורות נאמנים ועתיקים.

כך קבע הרמב"ם כהלכה פסוקה ללא עוררין: "כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'. לפניהם – ולא לפני עכו"ם לפניהם, ולא לפני הדיוטות" (פרק ו' מהלכות סנהדרין הלכה ז', וכן נפסק בשולחן ערוך חו"מ סימן כ"ו, א').

כל הפוסקים מדגישים שאין שום הבדל בין אם השופטים גויים, או להבדיל, יהודים. כל שמערכת המשפט איננה מבוססת על חוקי התורה – הרי היא מוגדרת כערכאות. ואדרבה, במקרה של שופטים יהודים העניין כרוך בחילול השם נוראי, שאפילו יום הכיפורים איננו מכפר.

חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו

ראו בשו"ת יחוה דעת (חלק ד' סימן ס"ה) למרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל ולידידו חבר בית הדין הגדול הגאון רבי אליעזר יהודה ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ב סימן פ"ב). שניהם מצטטים להלכה את דברי גאון ישראל רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים בתקופה שלאחר קום המדינה, ומתוך חשיבות דבריו והאקטואליות הרבה שלהם הריני מצטטם כלשונם (עם עריכה קלה): "מונח לפני, כותב הרב ולדינברג, מכתב בכתב יד קדשו של הרב פראנק ז"ל לעו"ד ידוע אחד, בתאריך כ"ט תמוז תש"י, אודות איסור הליכה לערכאות.

"עורך הדין, שסירב לעמוד לדין תורה בדיני ממונות, פנה אל הרב ז"ל בחלקלקות ובלשון לימודים, ובהתנצלות שאין לראותו בזה כמי שפונה עורף אל משפטי התורה ודייניה, וגם לא כהולך אל ערכאות, בנימוק שאין לבתי הדין סמכות חוקית לכך, ואין מקום לכנות בשם ערכאות לבתי המשפט של מדינת ישראל שזכינו להקמתה בעזרת צור ישראל וגואלו, ויראים ושלמים רואים בה בצדק את ראשית צמיחת גאולתנו.

הרב ראובן זכאים עם הראשל"צ הרב יצחק יוסף

"הרב ז"ל היסס הרבה אם לענות לו כאוולתו, וכלשונו: 'כי מה לו לדבר על אוזן לא שומעת'. אבל לבסוף כתב לו שהחליט שהשתיקה היא קרובה להפסד יותר מדיבור. וענה לו: נתבונן קצת בשרשו של דין השו"ע, שכל הבא לדון לפניהם הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. הנה מבואר בחז"ל הובא גם ברש"י פ' משפטים שהמביא דיני ישראל בפני גוים מחלל את השם ומייקר שם האלילים להחשיבם, ומביא ג"כ את הפסוק 'ואויבנו פלילים'. כשאויבינו פלילים, זהו עדות לעילוי יראתם.

"וממילא, בנוגע לשופטים יהודים קובע הרב פראנק: וכל הדברים הללו נאמרים ג"כ על יהודי ששופט ליהודים בדיני הגויים שלא ע"פ תוה"ק ובודאי השופט הזה הוא בכל זה שהוא רשע ומרים יד בתורת משה וזה גרוע מגוי, שהגוי אינו מצווה לדון דווקא בדיני ישראל, אבל יהודי זה אע"פ שחטא ישראל הוא ומצווה על כל דיני התורה כי בישראל אפילו המלך בעצמו מוזהר לשמור ולקיים כל דברי התורה, ואין דבר בעולם שיצא ח"ו ממסגרת התורה הכתובה והמסורה לנו מסיני.

"ועל זה שהעו"ד מתברך בלבבו ששלום לו בהיות וזכינו להקמת מדינת ישראל בעזרת צור ישראל וגואלו ובתי המשפט המה של מדינת ישראל, ולא יתכן שההולך לדון אצלם הוא מרים יד בתורת משה, ומשתומם על שכינה אותו בתור שכזה. משיב לו הרב ז"ל בעזות דקדושה מנה אחת אפים, לאמור: 'איני יודע מה הוא סח?! מה לתבן את הבר?! וכי בשביל שבעינינו ראינו עזרת צור ישראל וגואלו וברחמיו גאלנו משעבוד הגויים, וכי בשביל זה נתן יד לפושעים לעקור את תורתנו המסורה לנו מצור ישראל וגואלו, ולמה לא ישתומם להושיב שופטים שפנו עורף לתורתנו ואינם נרתעים להושיב שופטים בורים וריקים מתורה ויראת שמים על עם ה', למה לא יזעק מרה הלד' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, שאחרי החסד והרחמים שפקד ד' את עמו לתת להם שארית בארץ אבותינו? תיכף כשבאו לסדר בתי משפט געלה נפשם בתורתנו הקדושה אשר כל מי שטעם טעם תורה מימיו הרי יודע שכל דברי התורה מתוקים מדבש ונופת צופים והוא סוד קיומנו בגלותנו הממושך, והרשעים האלה אשר נכבה מלבם כל זיק של יהדות פערו פיהם בלי חק להטיל דופי בתוה"ק ולברור דווקא חוקות הגויים אשר בדו מלבם'. עד כאן תוכן דבר המאלפים".

הנה כי כן הפונה לערכאות קרי בתי משפט הפוסקים שלא על פי התורה, הרי מרים יד בתורת משה! לא פחות. ביטוי חריף שהרמב"ם משתמש בו רק כאן!

ולא בכדי.

תעדוף לחוקים אנושיים

בעל נתיבות המשפט (חידושים סימן כ"ו) מפרש את הדברים פשוטם כמשמעם: משום דמראה כאילו תורת משה אינה אמת חס ושלום ואין בידו להוציא הדין לאור השמש, ולכך הולך לפני עכו"ם שבקיאים בטוב דתי המלכות המוטבע על פי שכל אנושי.

הוי אומר, כשאדם פונה לערכאות הדנים על פי משפטי האומות, המבוססים (במקרה הטוב) על פי ההגיון האנושי - הרי שהוא נותן תיעדוף לחוקים ומשפטים אלסטיים וגמישים אלו, מול ערכי המשפט הבנויים לתלפיות של תורת הנצח שלנו. ולכן הרי הוא מרים יד וכופר בתורת משה.

נכון שהדברים מזעזעים, ונכון שהנושא לצערנו פרוץ אפילו בקרב אי אלו מעט יהודים שומרי מצוות. אך את האמת אסור להסתיר ואסור להחביא. כי אין שום גוזמא בכל מה שצוטט עד כאן.

לא מדובר כאן בעניין פשוט, אלא בנושא רציני ואקוטי מאין כמוהו.

התורה רואה את המשפט כמערכת אלוקית ולא אנושית. "כי המשפט לאלוהים הוא", אומר הכתוב (דברים א', י"ז), אין הדיין פוסק מהרהורי ליבו ועל סמך אינטואיציה ותחושות, או על סמך ראיות קלושות (בלשון המכובסת ראיות נסיבתיות). אלא עליו לרדת לשיתין לברר את העובדות לאשורן עם עדים כשרים ומהימנים, ועל סמך ראיות ברורות וחלוטות. ואחרי בירור המציאות, מוטלת עליו חובה לשאוב ממעיינות החכמה התורנית הנצחיים שלנו את ההכרעה ואת הפסק, חובתו לשקול את פסקיו בשקל הקודש ובמאזני צדק, על פי אמות המידה התורניות הישרות כסרגל. 

יתירה מכך, הדיין מוזהר באזהרה חמורה שלא להסיח לרגע מחובתו לאמת היחידה, הן הראייתית והן ההלכתית. כל שגיאה קלה עולה ביוקר גדול, כי נפש הוא חובל: "ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהינום פתוחה לו מתחתיו". (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ז' עמוד א').

יש יותר חרדת קודש מההכרה הפשוטה שהשכינה הקדושה חופפת ושורה במעמד הדין? שהרי נאמר "אלוהים ניצב בעדת אל בקרב אלוהים ישפוט" (תהלים פ"ב, א').

זאת ועוד, התכתובת הנ"ל לימדה כי החוקר מגלה מראש לשופטת מה הוא ימליץ בדיון. וכן, לא יאומן, הוא גם מתדרך את השופטת מה ראוי וכדאי לה "להחליט" באשר לאורך ימי המעצר, ואפילו איזו ארשת פנים עליה להעמיד. וכל זה עוד טרם תחילת הדיון. מה שחיזק את ההרגשה שקיימת סוביודיצה בלתי כשרה בין הגופים שאמורים להיות מבודדים לחלוטין. תקשורת אסורה שמייתרת לכאורה את כל הדיון במעמד החשוד והצדדים, שכן אם הכל נסגר בחשאי עוד קודם, כל הדיון איננו אלא הצגת ראווה אחת גדולה. כי החוקר מגיש את העובדות והמסקנות העולות מחומר החקירה והראיות, והשופט תפקידו להתרשם מהחומר המוצג לעיונו ובמקביל מדברי הסנגוריה ולקבל החלטה אובייקטיבית נקייה האם אכן ישנה עילה להארכת מעצר או שלא.

בית המשפט עדיין רכוב על אופניו

אם שופטת המעצרים פוזננסקי כץ ועורך הדין שחם סברו שבהצגת התכתובת המלאה איכשהו יימצאו להם נקודות זכות כשיובן ההקשר הרחב. צר לי לאכזב, מי שנחשף לתכתובת המלאה שהוצגה לציבור השתכנע דווקא להיפך! כל הסגנון, הקלות ראש ("בית המשפט עדיין רכוב על אופניו"... משפט שכתבה השופטת לחוקר לתרץ את איחורה ללשכה) מלמד על קירבה פסולה ואסורה בין שניים, שתיאום מוקדם ביניהם עשוי לחרוץ גורלות.

לא מאחל לאיש את הגיהינום שעברו העצורים. מי שיאמר שזהו רק מעצר ותו לא. עוד יום לכאן, יום לשם. איננו מבין, וטוב שכך, מה עובר עציר. עוד לפני הפשפשים, עוד לפני התנאים האיומים וההיגיינה הלקויה, עוד לפני החברים לחדר וסגנונם... כרוכים בכל דקת מעצר הרבה עגמת נפש, צער, הפסד כספי, חשש וחרדות שעלולים להותיר צלקות הרבה שנים אחרי. סיפר לי ידיד על חבר שלו, שנעצר על לא עוול בכפו. צווארון לבן, מה שנקרא. התיק נסגר בסוף מחוסר אשמה. אבל שנים אחרי, הבחור עדיין שרוי בטראומה נוראה. אני נוסע איתו, והוא מתאר לי – ניידת משטרה עוברת בצד השני, יש גדר הפרדה גבוהה ביניהם, והוא מתחיל לרעוד כולו כעלה נידף.

מספיק היה לראות את מבטיהם המבוהלים, העייפים, המבוישים, של החשודים בפרשה דנן, אל מול המצלמות המשדרות און-ליין את חרפתם קבל עם ועולם. מחזה אנושי במלוא עליבותו. נוגע ללב. ונא לא לנסות ללחוץ על כיסי הרגש שלנו בצקצוקים: חטא ומעד – שייקח זאת בחשבון. כי א', זה עדיין רק חשד, וב', כן, גם לחוטא יש זכויות. בהחלט!

צאו וראו מה בין משפטי התורה הישרים למשפטי הערכאות. כידוע, על מי שגנב הטילה התורה תשלומי כפל כקנס. אולם מי שטבח ומכר, הוי אומר: מי שגנב בהמה ושחט אותה או מכרה משלם פי ארבעה כשמדובר בצאן, ופי חמישה כשמדובר בבקר. וכל כך למה?! יש כמה טעמים בתלמוד מסכת בבא קמא (דף ע"ט עמוד ב'), והמפתיע שבכולם הוא: "אמר רבן יוחנן בן זכאי: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו – חמשה, שה שהרכיבו על כתפו – ארבעה".

שורו נא, במי מדובר?! לא רק בחשוד בגניבה, אלא בגנב נאלח אורגינל. על איזה בזיון מדובר, מי כבר נמצא ברחוב בשעות העבודה שלו? ומכל מקום, הקילה התורה בעונשו על טביחת או מכירת שה, כי סוף סוף כשהרכיב את השה על כתפו בשעה שגנב הוא התבזה. רגע, אבל הוא הביא את זה על עצמו, שיבחר לו מקצוע אחר. נכון מאוד. ועדיין. התורה באה לחנך, לעדן, לא להעניש ותו לא. לכן הכל נלקח בחשבון.

ובאשר לשיחות המוקדמות בין עורך הדין מטעם התביעה לבין השופט, בבתי הדין לא רק שאין הדבר קיים - אלא הוא אף אסור באיסור מוחלט, מתוך הבנה שבכל מקרה כשצד אחד טוען שלא בפני הצד השני, הוא משוחרר מכל מורא לשקר ולעוות, שכן לאדם יש הרבה פחות אומץ כשעומד מולו בעל דין, הסופר כל מילה שלו וממתין לשעת כושר להעמידו על שקר כלשהו שיצא מפיו. הצגת התמונה כפי שהיא מפוזיציה של צד אחד ומזווית הראיה שלו עשויה להטות את לב הדיין לטובתו. כך שהשני יימצא בעמדת נחיתות.

ועל כך הוזהרנו באופן ברור ומפורש בתלמוד:

"מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו? ת"ל: מדבר שקר תרחק. מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו? ת"ל: מדבר שקר תרחק". (מסכת שבועות דף ל"א עמוד א'. וכן נפסק להלכה ברמב"ם, הלכות סנהדרין פכ"א הלכה ז', ובשו"ע (חושן משפט סי' י"ז סעיף ה').

ההבדלים בין הערכאות לדיני התורה

השבוע סח לי יהודי יקר אחד, שביקש לברר עם אחד ממכריו המתמחה בבית הדין הרבני הגדול על תיק מסוים שיש לו נגיעה ושייכות אליו שעומד לעלות על שולחנו של בית הדין. "היית צריך לראות", תיאר לי בעיניים בורקות, "איך הוא קפץ כנשוך נחש ופשוט השיב את פני ריקם, חרף הידידות ביננו". כשתהיתי: "מדוע כך תנהג עמי?!" הוא נימק: היות שיש לי גישה לדיינים, ושיג ושיח עימהם בנושאים הנידונים. אני חושש שאם אשמע רק אותך, בלי לשמוע את הצד השני, שלבבי יהיה נוטה לטובתך, וזה עלול לבורא לידי ביטוי במהלך הדיון עצמו.

"ברור שהתאכזבתי שהוא לא סיפק לי אינפורמציה", סיים הידיד, "אבל הבנתי בתוך תוכי שאין בעולם משפטים צדיקים וישרים כמו בתורתנו הקדושה!".

בעיה נוספת, חמורה מאין כמוה עולה וצפה מהסיפור. מתברר מהדו"ח שהחוקר הוא זה שבחר בשופטת, והוא שהציע לה הצעה מחמיאה (כלשונה) לדון בתיק 4000, וכל כך החמיאה לה ההצעה עד שהואילה בטובה לשבור שנת שבתון ולבוא בהתנדבות! תחזיקו חזק: ב- ה- ת- נ- ד- ב- ו- ת! לדון במעצרים. סביר להניח שלא נדבת לב וחוש צדק מוגזם הוא שהביא אותה להתנדב, הלא מן הסתם סברה שתיק עסיסי זה יוסיף לה הרבה תקשורת (וזה סתם כך לקח גדול. תראו איך השיגה בדיוק את ההיפך הגמור) אבל מי למרבה האבסורד הציע?! החוקר התובע בכבודו ובעצמו.

יש לכם שוחד גדול מזה?!

נניח בצד את החשש הלא מופרך בעליל ששוחרת פרסום שכמותה עשויה לענות דין, ולהאריך מעצרים, וגם לפסוק לחובת החשודים ולו על מנת לזכות לעוד כמה רגעי תהילה תקשורתיים.

אז בניגוד להילה המזויפת שמנסים למכור לנו, שהשופטים חפים מכל אג'נדה, שאינם מושפעים ממשבי רוח משתנים ומדעת הקהל והתקשורת, נקרא בקול גדול: השופטים אינם אלא בשר ודם, וכמובן מושפעים מאוד מכל מה שקורה מסביבם.

תשאלו: והלא גם הדיינים בבתי הדין הרבניים הינם בשר ודם?! שאלה טובה. אך שתי תשובות בדבר: א. הם אמנם בשר ודם, אבל מודעים היטב שלא נטיית ליבם מכריעה, מה שמנחה אותם, הם אך ורק משפטי התורה, תורת אלקים חיים. ב. היא הנותנת! דווקא בגלל שהם מכירים ומודעים לחולשות האנושיות, הם זהירים יותר, הן במצות "שמוע בין אחיכם", והן באיסור לקיחת שוחד, אפילו שוחד דברים וחנופה. הרי אסור להם לתת אפילו תעדוף כלשהו לפלוני על חשבון אלמוני שלא יסתתמו טענותיו.

וזה לשון השולחן ערוך (חו"מ הלכות דיינים סימן י"ז סעיף א'): "'בצדק תשפוט עמיתך' (ויקרא י"ט, ט"ו), איזהו צדק המשפט, זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל צרכו, ולאחד אומר: קצר דברך. ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות. ואם היה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויים, אומרים למכובד: או הלבישהו כמותך, או לבוש כמוהו. ולא יהא אחד יושב ואחד עומד, אלא שניהם עומדים; ב. ואם רצו ב"ד להושיב את שניהם, מושיבים. ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה".

ומצינו שחייבים שיהיה שוויון בין בעלי הדין אפילו במראה החיצוני: "מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק" (וראה טור ושולחן ערוך חושן משפט סימן י"ז שהעתיקו כן להלכה). אמנם בספר החינוך (מצוה רל"ה) כתב, ועכשיו בזמנינו לא ראינו בי"ד שעשה כן. גם הקצות החושן העיר על אתר שאין המנהג כן. אבל רק לקבל מושג עד היכן הדברים מגיעים כמה עשוי אדם לנטות לצד מסוים רק מנוכחות מרשימה של אחד הצדדים על חשבון השני. (תלמוד בבלי מסכת שבועות דף ל"א עמוד א'). 

שאלה לסיום: אם מישהו עדיין סבור שהשופטים אינם בשר ודם ומסוגלים להתעלות על עצמם עד כדי כך, הא כיצד רוב ככל הפסיקות שלהם נגד התורה ונגד שומרי המצוות, ובעלות אג'נדה שמאלנית מוצהרת?!

נקודה למחשבה.

נקודה למסקנה, ליתר דיוק.