אחרי 30 שנה, ארז נטף מקיים את צוואת הפיוטים של אביו. ראיון

ארז נטף, מוזיקאי ויוצר, היה בחור צעיר, כשאביו הפקיד בידיו קלטת ובה פיוטים נדירים. הוא לא ידע זאת אז, אבל בקשתו הצנועה של אביו, "לדאוג לקלטת", הייתה בעצם צוואתו האחרונה של האב. הצוואה הזאת, הוא מספר, שינתה את חייו.

"לפני 28 שנה אבי ניגש אלי עם קסטה, ואמר: "יש כאן פיוטים, ניגונים וזמירות של סבא שלך וסבא רבא שלך, שרים בלחן תוניסאי. אני נותן לך ואני סומך עליך שאתה תדע מה לעשות עם זה", הוא מספר. "הופתעתי בזמנו שהוא נתן את הקלטת הזאת דווקא לי, אבל כששאלתי אותו מדוע בחר בי, הוא השיב בפשטות שהוא סומך עלי".

בקסטה, שהוקלטה ב-1948, לפני 70 שנה, היה חומר יקר ערך. פיוטים נדירים שמקורם הוא בתוניסיה, אותם שרו סבא רבא שלו וסבו של ארז שהיה חזן בבית כנסת של יוצאי תוניסיה. עצם קיומה של הקלטת הזאת, אשר הניגונים בה נדירים ולא מוכרים, היה עניין לא מבוטל, אך מה שהפך את בקשתו של האב לצוואה דרמטית במיוחד, היה מותו בתאונת דרכים, זמן קצר לאחר אותו יום בו העניק אותה לארז.

"חודשיים אחרי שהוא העניק לי את הקלטת, אבא שלי הגיע לבקר אותי בצבא", נזכר ארז. "בדרך חזור הוא נהרג בתאונת דרכים". המתנה האחרונה שלו לבנו, לפני שנפטר, הייתה הקלטת ובה הפיוטים העתיקים. ארז מספר שהוא הבין שזוהי בעצם, צוואה לא כתובה.  "מעבר לאובדן הגדול ולקושי, הבנתי שזו בעצם הבקשה האחרונה של אבי, לדאוג לקלטת הזאת, לעשות איתה משהו. בדיעבד, כשאני מסתכל לאחור, הקלטת הזאת הובילה את כל חיי המוזיקליים".

עטיפת האלבום

"ההחלטה גמלה בי לפני 12 שנים"

הפיוטים בקלטת, מספר נטף, היו מורכבים מאד. הם היו עשירים, יפים להפליא ובעלי קסם שאי אפשר לעמוד בפניו, אבל שונים מאד מהמוזיקה לה האזין נטף עד אותו הזמן. במשך זמן רב הוא חקר אותם ולמד אותם, כשהוא מתלבט מה לעשות איתם. "רק אחרי עשר שנים, כשהייתי בן 28 והתחלתי לנגן בעוד, התחלתי להבין איך לגשת אליהם ואיך להנגיש אותם לציבור הרחב. במהלך השנים שילבתי אותם בשירים ואלבומים שהוצאתי, אבל תמיד חיכיתי וחלמתי על הרגע בו אגשים את הצוואה של אבא שלי במלואה".

נטף הוא מוזיקאי מגוון, המושפע ממוזיקת פולק ומזיקת עולם. הנגינה בעוד, הוא מספר, השפיעה על כל העשייה המוזיקלית שלו. זו הייתה גם הגישה שהביא איתו כשהחליט לעבד את הפיוטים ששר סבו באלבום חדש.

"החלטתי לשלב באלבום הזה מוזיקה מהמזרח עם חיבור למוזיקה מערבית, שזה בעצם העולם שלי וזה הביטוי והפרשנות האישית שלי לפיוטים", הוא אומר.  "במהלך העבודה על האלבום, ראיתי שאלו שהיו שותפים לתהליך העבודה, התחברו מאד דווקא לפיוטים שעברו את התהליך הזה. לפיוטים שלא נשארו בתוניסיה אלא התחברו קצת למערב וקיבלו השפעות ממוזיקה מערבית".

במהלך השנים שילב נטף חלק מהפיוטים הללו בפרויקטים קודמים שלו. כאשר רק לאחרונה החל להקליט את הפיוטים בעיבודים חדשים, עם האנסמבל הירושלמי שהקים. התוצאה היא האלבום 'מתוניסיה לירושלים', בו הוא מציג את פרשנותו הייחודית לפיוטים הנדירים והעתיקים המתובלים במוסיקת עולם, מוזיקה ישראלית עכשווית ואף נגיעות של מוסיקה אלטרנטיבית.

מתי מגיעה ההחלטה, אחרי כל השנים האלה, להתמקד דווקא בפרויקט הזה, ולהגשים את הצוואה של אביך?

"ההחלטה גמלה בי לפני 12 שנים. בערך באותה תקופה העליתי את הקסטה במלואה, כמו שהיא, באתר הפיוט. הייתה לי מחשבה שיעריכו את הקלטת הזאת שחושפת לחנים נדירים ולא מוכרים לציבור הרחב ושבעצם ההעלאה שלה לאתר יחשפו אליה המון אנשים. זה היה בהחלט חשוב, לתת לקהל להכיר את הקלטת, ובמשך תקופה הייתי בטוח שעשיתי את הדבר הנכון עם הקלטת, אבל אז הבנתי שזה בעצם היה קצת פספוס. בני משפחה לא הגיעו לקלטת והאזינו לה ככה, כמו שהיא, וגם לא הקהל הרחב. הרגשתי שאני צריך להביא את הקלטת לתפוצה גדולה יותר. ההחלטה עצמה נבטה בי כששרתי את אחד הפיוטים ליד שולחן שבת, ואשתי אמרה לי: מה קורה איתו? איך יכול להיות שהפיוט הזה לא מוכר? ואז הבנתי לאט שרגע, יש כאן משהו. לא רק יוצאי תוניסיה יכולים להתחבר לניגונים האלו, גם בני עדות אחרות".

ואז החלטת שאתה מוציא אלבום.

"בערך בשלב הזה, הבנתי שזה גדול ממני וזה לא רק הפרויקט שלי. בסיוע משרד התרבות, התחלתי לעבוד על האלבום. התחלתי את העבודה על האלבום קצת לפני שבכורתי נולדה, ואז התחיל תהליך עבודה קסום שהיה כרוך באבהות ובהורות והסתיים רק כעבור ארבע שנים של עבודה".

עד כמה מלאכת העבודה על האלבום הייתה שונה מאלבומים קודמים שלך?

"כבר היו פעמים שעבדתי על אלבום כמה חודשים ברצף, אבל כאן היה משהו מיוחד באינטנסיביות של שילוב הורות עם יצירה. הייתי צריך הרבה זמן כדי להגיע לאלבום הזה, עם המון תפילות.  זכיתי לברכות של רבנים שבירכו את הפרויקט. הרגשתי סייעתא דשמייא לכל אורך ההקלטה והעבודה לאחר מכן, הייתה הרתמות של הנוגעים בדבר, מהנגנים שניגנו. ועד אלו שהתארחו באלבום. גם אילן דמרי מהמדרגות מתארח באלבום הזה ומוסיף המון באיכויות הקוליות שלו ובמגע שלו".

"כל הפרויקט הזה הוא געגועים לאבי"

את הסינגל הראשון מתוך הפרויקט. הפיוט 'אזמר בשבחין' שהושר בלחן זה בערבי שבתות בקהילות יהודי תוניסיה, מבצע ארז כאמור בדואט יחד עם הזמר אילן דמרי, שמכיר את הלחן ולחנים תוניסאים נוספים מבית הוריו. "מה שנגע לי בלב, אני רוצה להעביר הלאה, יש בזה הרבה מעבר למוסיקה", הוא אומר.

התגובות שהוא מקבל מאז יצא האלבום, מספר נטף, הן מרוגשות ומשתאות. "התפללתי להיות שליח לדבר הזה, להעביר את הניגונים האלו, שלא היו מוכרים אפילו בבתים של יוצאי טוניסיה, ולהחזיר אותם הביתה. באחת ההופעות ניגש אלי מישהו ואמר לי שהוא פשוט דמע כל המופע מגעגועים לבית ולמסורת הטוניסאית. בשבילי זו סגירת מעגל, כי כל הפרויקט הזה הוא געגועים לי ולאבי, ואין מרגש יותר מכך שהפיוטים הללו נוגעים בלבבות של אנשים, שהצוואה האישית שלי נוגעת בכל כך הרבה אנשים.

"יש בזה הרבה מעבר למוזיקה. זהו החיבור האישי שלי למסורת הפיוט התוניסאי המופלאה. שיהיה לכולנו למה להתגעגע. זה לא אלבום ראשון שלי. עשיתי בעבר אלבומי סולו. אבל מעולם לא עם כל הכוח. עשיתי את זה כל פעם והמשכתי הלאה. לא דאגתי שזה יגיע לכל האוזניים, בצורה המקסימלית. זו סגירת מעגל מאוד רצינית. המון שחרור מצד אחד ומצד שני סגירת מעגל מוזיקלית ומשפחתית. היו לי המון פרויקטים מוזיקליים, כתבתי מוזיקה, אבל זה בהחלט פרויקט חיי. חיכיתי הרבה זמן לחצוב בסלע ולהגיש את האלבום הזה".