סיפורו של אוהד רוזפלד: הצונאמי, השיאצו, המסיבות - והרצון להתנתק מישראל

"עברתי המון בימי חיי", מספר אוהד רוזנפלד, אשר מגדיר את עצמו כיום כאברך, אך בעברו דומה כי לא היה מקום בעולם שלא דרכה בו כף רגלו, ולא תרבות אחת שלא טעם ממנה.

"גדלתי ביוקנעם המושבה, בתוך חברה שמאלנית", הוא מספר על ראשית חייו, "הייתי ילד טוב ותלמיד סביר, גדלתי עם עוד אח בבית, והחיים שלי היו די שגרתיים. מה שכן, אני זוכר שכבר מגיל צעיר התעניינתי מאוד ברוחניות, מעבר לסטנדרט, וגם הייתי טיפוס מאוד אמתי. אני זוכר שפעם אחת ראיתי את ראש הממשלה בטלוויזיה, הייתי אז מאוד קטן, פחות מגיל עשר, אבל בכל זאת שמתי לב שהוא משקר. שאלתי את אבא: 'איך זה יכול להיות שהוא ראש ממשלה שלנו? הרי ראש ממשלה צריך לדבר אמת'. גם בבית הספר הייתי שוחר צדק ונלחמתי כל הזמן עם המורים על האמת. משהו לא הסתדר לי בחיים, ועם התחושה הזו גדלתי. מהסביבה הקרובה אליי שמעתי כל הזמן על כך ש'אלו החיים, זו המציאות', אבל כל הזמן הייתה לי תקווה גדולה שיבוא יום בו אמצא משהו אמתי יותר".

במקום מגוריו, כפי שהוא מציין, היה בית כנסת, אך הוא אף פעם לא התקרב אליו. "זה היה נראה לי כמו מקום משעמם שמיועד רק לזקנים. רק לפעמים ביום כיפור, הייתי מגיע לאזור. לא נכנס, אלא עומד בחוץ עם החברים ומפצח גרעינים וחושב לעצמי כמה מסכנים אלו שנמצאים שם בפנים. אחר כך היינו עולים על האופניים ונוסעים בכבישים הריקים. היהדות לא משכה אותי בכלל. דווקא הייתה שבת אחת בה יצא לי להתארח אצל משפחה דתית באזור. אבל שום דבר לא נדלק אצלי, זה לא משך אותי".

שמחה לצד ריקנות

כשהגיע לגיל גיוס לא רצה אוהד בתחילה להתגייס לצבא, אבל בסופו של דבר אחיו שכנע אותו: "כדאי לך, זה משהו שילווה אותך לכל החיים".

"בסופו של דבר התגייסתי לאחת היחידות הכי קרביות בצה"ל", הוא מספר, "עשיתי מסלול משמעותי מאוד, אבל כל מה שעניין אותי לאורך הדרך בכלל לא היה האידיאולוגיה, אלא הגאווה העצמית. רציתי להוכיח את העליונות שלי ושאני יכול ומסוגל. ברגע שהגעתי למקום בכיר, אז מבחינתי הרגשתי שסיימתי. ואכן, המסלול שלי לבסוף היה מקוצר".

רגע אחרי הצבא הוא מצא את עצמו עוסק בארגון מסיבות ואירועים, וכאשר חסך מספיק כסף, עלה על המטוס וטס להודו. "רציתי לטוס, לברוח", הוא מסביר, "הרגשתי במצוקה גדולה, המסגרות הקבועות בארץ של צבא ולימודים העיקו עליי. אף פעם לא חשתי בהן בנוח. רציתי למצוא משהו עם יותר סיפוק. הגעתי להודו, שכרתי אופנוע 350 סמ"ק ופשוט נסעתי ונסעתי על גבי כבישים ושבילים, כשהמטרה שלי רק לברוח. ניסיתי להתרחק כמה שיותר, ובשונה ממטיילים אחרים ששמחים מאוד לפגוש מטיילים ישראליים, בכל פעם שגיליתי קבוצות מהארץ, נמלטתי מהן. רציתי לשכוח כל דבר שקשור למדינה ממנה הגעתי".

נו, ושמחת? היית מרוצה?

"תראו, ברור שהיו זמנים נחמדים בהם הרגשתי שאני מנותק מהכל, נוסע לי במקומות מהנים ועושה חיים, אבל מבחינה פנימית הרגשתי ריקנות גדולה מאוד".

נס ההצלה מהצונאמי

במהלך שהייתו בהודו, למד אוהד אצל מטפל גורו את נושא המדיטציה, כשהוא מקווה בכל ליבו שהמדיטציות שיעשה יעזרו לו לשחרר דברים. "התמחיתי בשיטות שונות כמו קפיצות, ריקודים אגרסיביים, ועוד טכניקות שונות. במידה מסוימת הטכניקות עשו את העבודה שלהן, ואחרי כל טיפול כזה הציפו אותי הרבה רגשות וגם יצאו החוצה".

אחרי חצי שנה של טיול בהודו, נדרש אוהד לצאת למדינה סמוכה כדי לחדש את הוויזה. "החלטתי לנסוע לסרילנקה למשך מספר שבועות", הוא מספר, אלא שהעיתוי בו הוא הגיע לשם, התברר כאחד הזמנים הקשים ביותר של המדינה.

מדובר היה בשנת 2004, בה התרחש אסון הצונאמי הגדול בהיסטוריה על שפת האוקיינוס ההודי. אוהד חזה בו מקרוב ממש, שכן הוא התרחש שבוע בלבד לאחר שהוא הגיע לסרילנקה. גל הצונאמי האדיר סחף עמו למעלה מ-280,000 בני אדם, פצע רבבות וזרע הרס וחורבן באזורים נרחבים.

"המפחיד ביותר בכל הסיפור הזה הוא שבמשך הימים שלפני הצונאמי הייתי כל הזמן על חוף הים כי החלטתי לנצל את הזמן כדי ללמוד לגלוש", נזכר אוהד, "בכל בוקר הייתי הולך לים וגולש על הגלים. התגוררתי במלון על החוף, כדי שהדרך לים תהיה קצרה. לא יאומן, אבל בדיוק כמה ימים לפני האסון החלטתי, בלי שום סיבה, לעלות למעלה ולהתגורר באחת הבקתות הסמוכות לפסי הרכבת. גם אז המשכתי ללכת בכל יום לגלוש, אבל ה' יתברך שמר עליי, ובאותו יום של הצונאמי קמתי מאוחר מהרגיל. ישבתי תחת השמש ואכלתי ארוחת בוקר, כשפתאום שמעתי 'בום' חזק והמים מכיוון הים התחילו לעלות במהירות. שמעתי צעקות וצרחות, אנשים התחילו לרוץ כשהם מלאים בדם.

"כולם ניסו לברוח, אבל אני ניסיתי דווקא לרדת למטה", הוא אומר, "רציתי להתקרב כמה שיותר לים".

למה להתקרב?

"רציתי לעזור, הוא משיב בפשטות, "כשאני מסתכל על כך לאחור אני באמת רואה עד כמה שהמוסר שלנו, כיהודים, גבוה יותר משל הגויים. כשהבנתי שהתרחש אסון קלטתי מיד שאנשים זקוקים לעזרה. אבל דווקא השוטרים שהיו במקום לא עשו כלום, רק היכו אחד את השני. זה המחיש לי משהו לגבי המוסריות שיש בנשמה שלנו, כיהודים".

על שפת המעיין

אחרי האסון הנורא, על אף הטרגדיה שעבר, החליט אוהד להמשיך במסעו. הוא שב להודו ורק לאחר כשנה הגיע לביקור חפוז בארץ, אותו הוא סיים לאחר שבועיים בלבד. "שוב בער בי הדחף להתנתק מהמדינה ולברוח", הוא מתאר את התחושה שליוותה אותו לאורך אותן שנים.

הוא טס לבלגיה, אחר כך היה גם באנגליה, ובמשך כל אותה תקופה הוא המשיך להתמחות בקורסים שונים (ומשונים) שעסקו בכללותם במדיטציות ובהתבוננות פנימית. "בכל יום מהשעה ארבע וחצי ועד השעה תשע בערב, הייתי יושב בקורס, יחד עם התלמידים האחרים. כולנו ישבנו בישיבה מזרחית והתבוננו בנשימה ובתחושות הגוף".

בהמשך הוא גם התעניין בשיאצו ומסאז', ודווקא שם, בחו"ל, סיפרו לו על מטפלים שמלמדים בארץ את השיטות האלו. "אז החלטתי שאני עוזב הכל ונוסע לירושלים ללמוד מסאז', וזה מה שעשיתי".

אוהד הגיע לארץ, אך לא טיפוס כמוהו ישכור דירה ויתחיל חיים נורמטיביים. אוהד החליט להתגורר על שפת מעיין עין שריג, בסמוך לעין כרם. באותה תקופה הוא התמחה בשיאצו ולאחר מכן גם התחיל להציע לאנשים שהגיעו למעיין את טיפוליו.

"יצא ששוחחתי לא מעט עם אנשים שהגיעו למקום, בין היתר נוצר לי קשר עם יהודי מיוחד מאוד שהתגורר עם משפחתו בסמוך למעיין. היה זה יהודי דתי, ואחרי שסיפרתי לו על כל המדיטציות שעברתי במהלך השנים האחרונות, הוא הציע לי: 'מדיטציה של הנחת תפילין כבר ניסית?' זו הייתה הפעם הראשונה בחייו של אוהד בה הוא הניח תפילין. בהמשך הוא גם התחיל לבקר בעידודו של אותו יהודי במניין קהילתי בעין כרם.

"ניסיתי להתפלל ונהניתי מאוד", הוא מספר, "כך יצא שבכל יום הייתי מתחיל את הבוקר עם הנחת תפילין על שפת המעיין,  ממשיך בתפילות ופוגש על הדרך הרבה אנשים שהיו שליחים מאוד טובים להנחות אותי לאמת. הדבר העיקרי שהמחיש לי שזוהי האמת האמתית היה בכך שהסתכלתי על כל השנים שעברתי ועל כל המקומות בהם ביקרתי. סיירתי באמת בכל רחבי תבל, ראיתי כל כך הרבה טיפוסים שונים, כתות, דעות וסגנונות. אבל כשניסיתי לשאול את עצמי אם בעוד שלושים שנה אני רוצה לראות את עצמי כמו אותם אנשים, ידעתי להשיב באופן חד משמעי את התשובה השלילית. רק בירושלים, כשזכיתי להכיר את המניין המיוחד שבו התפללתי ואת היהדות האמתית, רק שם קלטתי שעם סגנון החיים הזה אני רוצה לחיות בעתיד, עד יומי האחרון. זה מה שדחף אותי לעשות את הצעד קדימה ופשוט להשתנות".

אוהד מחוץ לקליניקה לרפואה סינית בקרית טבעון

המשימה: בית ספר לילדי בעלי תשובה

והוא אכן השתנה. מי שרואה תמונות של אוהד מימי טיוליו ותמונות שלו כיום, כמעט אינו יכול לזהות שמדובר באותו אדם. אוהד מתגורר כיום בקריית טבעון ומשתייך לקהילת החוזרים בתשובה במקום, הוא אב לשלושה ילדים ובמשך רוב שעות יומו לומד בכולל בישיבת נחלת ישראל, במגדל העמק.

מבחינה מקצועית, הוא מחזיק בקליניקה מקצועית בסמוך לביתו שם הוא מציע טיפולי רפואה סינית וצמחי מרפא למבוגרים וילדים. "בנוסף לכל הלימודים שעשיתי בחו"ל ובירושלים, גם למדתי במכללה המקצועית של הרב אשרוב מצפת, ומשם הידע המקצועי שלי", הוא אומר. במשך תקופה הוא עבד בצורה מסודרת דרך קופת החולים, עד שבשלב מסוים החליט לוותר על המשכורת הקבועה והמכובדת. "אני רוצה להיות אברך וללמוד", הוא מסביר, "זו המטרה שלי כיום".

והוא גם עסוק בדבר מה נוסף וחשוב מאוד: "הייתי שותף בשנים האחרונות להקמת בית ספר מיוחד לילדים של בעלי תשובה. עשיתי זאת מתוך כך שהיה חשוב לי מאוד שילדיי ילמדו ויתחנכו במוסד שמקבל אותם, אוהב אותם ומקנה להם תורה, מידות טובות ורוחניות. כזה שלא מציע רק לימודים ושכל, אלא גם רגש.

"הרי כולנו שואפים שהילדים יגדלו ויהיו צדיקים ותלמידי חכמים, אבל לפעמים כשהם מגיעים לחברה החרדית הרגילה הם לא מוצאים את עצמם. אז אימצתי שיטת לימוד מיוחדת והקמתי את בית הספר. כיום יש לנו בו כיתות נפרדות לבנים ולבנות ויש יחס אישי ומאוד מיוחד. בית הספר קיים כבר שנתיים, בתחילה למדו בו רק ארבעה ילדים,  אבל היום יש בו כבר 19 תלמידים ולקראת שנה הבאה אנחנו עומדים לפתוח כיתות נוספות. המטה שלנו היא להקים מוסד שלא יציע רק שכל, אלא גם הרבה רגש. נכון, יש הרבה קשיים תקציביים, ואנחנו חוששים מאוד מפני הבאות, אבל מאמינים ומקווים שנמצא תורם שיסייע לנו, ושבעזרת ה' נצליח לקדם את בית הספר שלנו ולחנך את ילדינו באופן הטוב ביותר".