למה כולם בוחשים בקדירת השידוכים שלי?

כבת הצעירה במשפחה של 7 ילדים, טוב לי ונחמד לי בבית, אך אני חולמת הרבה על השידוך שלי. אחי ואחיותי כולם נשואים ומדברים על כך שלגילי, האחרונה בתור, תהיה חתונה שמחה שכולם ישתתפו בה – וכולם כולל גם את האחיינים והאחייניות שלי. אני ה"מפקדת" שלהם. הם הידידים הכי טובים שלי. אחותי רותי, למשל, יכולה להגיע לשבת ולהפקיד בלב שקט את ילדיה אצלי. אני מעסיקה אותם ברוב עניין ונותנת לה את האפשרות שהיא מחכה לה בכיליון עיניים, לנוח. כך כולם. הם סומכים עלי. אם באים הנכדים, אני שם. אין לאמא בעיה לקבל אותם כשאחרי רגע של חילופי ברכות, הם פונים כמעט באופן אוטומטי לחדר שלי. אני שמחה לקראתם ומאושרת אתם.

אני ה"מוז'יניקית" שיש לה מקום של כבוד, כבייבי סיטר אולטימטיבית וכמעסיקת הגדולים. האחריות לכל הנכדים – עלי. מבחינת הורי – "גילי בבית, אנחנו רגועים".

הבעיה מתחילה בדיוק מהמקום הזה. משפחתנו היקרה מאוחדת, אך מפטפטת את עצמה לדעת. אם יצאתי לפגישה עם בחור, אני מקבלת טלפונים בכל רגע ממישהו אחר. חני שמעה מגיסתי אסתי, אשתו של שמואל, ואסתי שמעה משרה'לה, הבת של מוטי, ושרהלה מאחיה שרוליק, ושרוליק מרינה של חיים וכך מתברר שכל תזוזה שלי בשידוכים נידונה בחדשות המשפחה. עד כדי כך שבווטסאפ המשפחתי מישהו אמר משהו כמו "ברכות לגילי על פגישתה עם נחום" – ונחום הוא אחד מחמשת הבחורים שפגשתי.

מה אני צריכה את נחום בווטסאפ? אתם רוצים לומר לי שבעוד שנה כולם ייזַכרו באיזה שהוא נחום שאני פגשתי והורדתי מזמן ושכחתי שהיה מישהו כזה? אפילו עכשיו אני כבר לא זוכרת איך הוא נראה, אז באיזה רשות מישהו מזכיר לי אותו?

השורה התחתונה היא שאני הקטנה בבית, וכולם מרגישים נוח לבחוש בקדירת השידוכים שלי ולהתערב לי חופשי חופשי. אז מה אם הייתי פעם הבייבי? גדלתי כבר! אני בן אדם כמו כל אחד אחר. מי התיר להם להעביר מאחד לשני את הסיפורים עלי? הרי "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", אז למה השידוך שלי גלוי כל כך? מה, אין לי רגשות? ואיפה הפרטיות שלי? מה פתאום השיח עלי נהיה ציבורי?

והדבר הכי הכי גרוע, שעדינה, אחייניתי הפטפטנית בת ה-7, שאלה אותי יום אחד למה לא בחרתי בנחום, הוא הרי בחור מצוין ומתאים. ואז היא הוסיפה בתמימות של ילדה קטנה ובלי לשים לב לרגישות שלי: "נכון שאת בררנית?".

אני בררנית? זה מה שחיים חושב עלי? איך הוא מעז לדבר עלי כך עם אשתו ועוד לפני הילדה? הרגשתי נורא. ברחתי לאמבטיה לבכות ולשטוף עשר פעמים את הפנים. אבל שום דבר לא עזר. יצאתי עם עיניים אדומות וכולם ראו.

בערב, אמא המתינה שהם ילכו, ואני מודה לה על זה, ושאלה מה קרה לי. אך אז מעיין הדמעות פרץ שוב. בכיתי בלי סוף. היא נבהלה קצת, אך כשהיא שמעה את הסיבה, היא צחקה ואמרה: "תפסיקי לעשות עניין מכלום. אז מה אם קצת יודעים? סוף סוף אנחנו משפחה מלוכדת ואוהבת. לאף אחד אין כוונה רעה. עדינה'לה חוזרת כמו תוכי על דברי הוריה. אז מה? מה זה קשור אליך?".

לא יודעת מה לומר ואין לי העוצמה של אמא, אך בנקודה זו הרגשתי לא מובנת. אינני יודעת מה עבר עלי. פתאום, בלי שנתתי לעצמי מחשבה נוספת, פרצו להן המילים: "אמא! אינני יכולה להמשיך כך, לא רוצה להשתדך עם אף אחד, ונגמר".

נרגעתי. הלכתי לישון. ישנתי כמו בול עץ. לפנות בוקר, כשהתעוררתי, שמעתי את הורי מדברים. לא קלטתי הרבה, החדר שלהם מרוחק. אך משפט אחד של אמא חזר "אל תדאג, היא תירגע".

הם שכחו כנראה שגדלתי כבר. מה זה "אל תדאג היא תירגע"? האם הכוונה "אל תשים לב למה שהיא אומרת, היא עדיין צעירה"? או "אל תגיד כלום, יעבור זמן והיא תשכח"?

הרושם שקבלתי הוא שהם מבינים שאני כועסת ושעבר פה גבול מסוים, ופשוט ממתינים שהגל הזה יעבור. בינתיים, שוב קבלתי משפטי תזכורת מאחיינים שלי, ושוב שמתי לב שכל מידע עלי מועבר במהירות הבזק. ואז, כשהגיעה הצעה חדשה, עניתי לאמא קצת בחוצפה: "אין לי כוח ואינני רוצה לשמוע!".

אמא: אז מה את רוצה לעשות?

אני: לא יודעת. נמאס לי.

אמא: אז איך תתחתני אם את לא מוכנה לשמוע?

אני: שאני לא אתחתן! אז מה?

לא התעניינתי בבחור. לא בפרטים, לא בשום כלום. ומי שניסה לדבר אתי פגש חוסר היענות.

להגיד לאמא שהבעיה בעצם אצלה? שהיא זו שמשתפת את כולם? למה היא עושה זאת? היא לא שמה לב שזה פוגע בי? זה שאני הצעירה הופך אותי לחירשת?

איך אני מתקדמת מכאן? האם יש בכוחי לחפש לעצמי שידוך בלי שהם ידעו? לא נראה לי. אני חסרת ניסיון. לבקש מהם שלא ישתפו, או מאמא שתשמור על סודיות? לא יעזור. פה בבית אין סודות בשום עניין. זה הבית שלנו.

למה באמת מפריע לי? הרי גדלתי כאן. אני אוהבת אותם. קשה לי להסביר את עצמי לעצמי. מה שברור לי, שלהמשיך תחת העיניים של כולם אינני יכולה. או שיכבדו את הפרטיות שלי או שלא אשתדך. זהו.

לא מזמן התארסה אסתי, חברתי הטובה. היה לה קשה מאד. אצלם זה להפך. לא שיתפו אותה בחיפושים, לא יידעו אותה בפרטי הבחור. פשוט אמרו לה: "יש לך היום פגישה", ונגמר. היא כל הזמן התלוננה שאף אחד לא רואה אותה ממטר. למה באמת לא דיברו אתה על השידוך של עצמה? הן אלו החיים שלה! מה יקרה אם המשודכת תדע פרטים? האם זה לוקח מהם את השליטה? האם הם לא נותנים בה אמון? איך היא תלמד לתת אמון בבעלה ולסמוך עליו אם לא מקנים לה את היכולת הזו?

האם אני יכולה להקיש מכאן שאצלנו נותנים אמון יתר בכולם ולא מסתירים דבר? ש"המשפחה מעל הכל", והפרט לא נחשב? האם מה שנאמר על ישמעאל "ידו בכל ויד כל בו" משקף כאן את הוויתור על הסודיות שנהוג אצלנו? איפה הגבולות של ההתנהלויות האלו? איך אפשר למנוע את פריצת כל הגבולות?

ככל שחשבתי על כך הרגשתי שאין לי מוצא. האם להכניע את עצמי ולהיכנס לשידוך בתוך הבלגן הזה? האם לנסות בכל זאת לחפש שידוך בדרך עוקפת הורים וליידע אותם רק כשאסגור עם בחור?

פתאום נפל לי איזשהו אסימון. אור, היא שכנתנו באותה קומה. לא דתית, אך מיודדת אתנו. בקר אחד, כך היא סיפרה לנו, כתבה לה בתה ענבל מאמסטרדם "אמא, התחתנתי!" כך, ללא הכנה מוקדמת, הטילה עליה פצצה. מצאה לעצמה בחור והלכה להתחתן אתו בנישואי בזק בלי ליידע. ומה אומרת אור? שתתבייש לה. כך עושים לאמא? בשביל מה ילדתי אותה בכלל? בשביל שהיא תברח ותתחתן בסתר? ואז היא בכתה ואמרה: אצלכם זה לא היה קורה. יש לכם כבוד להורים. תמיד חלמתי על החתונה של ענבל. תמיד דמיינתי איך אשמח אתה, ועכשיו? הילדה הזו לקחה לי הכל. גם את השמחה וגם את הכבוד!

צר היה לי לשמוע אותה. קשה לה הרבה יותר מאשר לי. הקושי שלי הוא תפקודי, ואינני נוטשת.

עלי להעמיק לחשוב, איך להביא את עצמי למצב של נפרדות, שבו, תהיה לכולם שותפות מסוימת (הם הרי מעוניינים לעזור), אך לשמור על מרחב של הפרטיות שלי. האם אני יכולה להישאר בבית ולהמשיך לשמוח עם אחיינים שלי, אך לא להיות חלק מהחגיגה המעורבבת בתוך הבית? האוכל להוריד את השידוכים שלי מהשיח המשפחתי ולהמשיך להיעזר במנגנון הרגיל? הבו עצה טובה! איך מתקדמים ונשארים שפויים?

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכיםhgoldberg10@gmail.com