פרשת ויקרא: לעצור את הדמעות

אחת העבודות המרכזיות בבית המקדש, ואולי אף המרכזית שבהן, היא עבודת הקרבנות. חומש ויקרא עוסק ברובו בסוגי הקרבנות השונים, סדר הקרבתם ובמצוות הקשורות לעבודת הכהנים.

הקרבנות בבית המקדש הוקרבו על גבי המזבח, כך שללא ספק, המזבח היה אחד הכלים המרכזיים שבמשכן השם.

לצערנו, אין לנו היום בית מקדש, המזבח כבר לא קיים ואיננו מקריבים קרבנות, אולם הרעיון והמהות של הקרבנות והמזבח קיימים לנצח. יותר מכך, המזבח "משמיע את קולו" לעתים תכופות, אולי תכופות מידי. נבאר את כוונת הדברים.

התלמוד (גיטין צ' ע"א, סנהדרין כ"ב ע"א) כותב: "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח השם, בְּכִי וַאֲנָקָה… וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה? עַל כִּי השם הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ" (מלאכי ב', י"ד). רבינו חננאל (על התלמוד בסנהדרין) ועוד מפרשים, גורסים "מזבח מוריד עליו דמעות", ללא המילה "אפילו".

עלינו להבין, מדוע המזבח מוריד דמעות על זוג שנישואיו כשלו והקשר ביניהם פסק? מה הקשר בין גירושין למזבח? יותר מכך, מדוע מבין כל כלי המשכן, דווקא המזבח הוא זה שמגלה "רגישות" ביחס לאותם בני זוג? הלא מבין כל כלי המשכן, המזבח הוא הכלי הכי "פחות רגיש", שהרי תפקידו לשרוף ולכלות, וזאת בשונה מכלי המשכן האחרים שתפקידם "עדין ורגיש" הרבה יותר – המנורה מפיצה אור, השולחן מסמל שפע חומרי, הארון מסמל את תורת השם... מדוע דווקא המזבח, הכלי שתפקידו לשרוף ולכלות, דווקא הוא מוריד דמעות כאשר זוג מגיע למצב של גירושין?

כדי לקבל תשובה על שאלה זו, נזכיר נקודה אחת הקשורה לנושא הקרבנות באופן כללי.

הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בקרבנות עצמם, וכפי שאומר שמואל הנביא לעם – "הַחֵפֶץ להשם בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל השם? הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א', ט"ו, כ"ב), אלוקים מבקש שישמעו ויקשיבו לדבריו, ולא שיקריבו לו קרבנות ללא תכלית.

הרמב"ן, ספר החינוך (צ"ה) ועוד רבים מהראשונים מבארים שהקרבת הקרבנות היא המחשה לאדם, במטרה לעורר את פנימיותו ונפשו. התכלית של ההקרבה היא ההתקרבות המחודשת של האדם לבוראו.

אי אפשר להתקרב להשם ללא הקרבה עצמית וללא וויתור כלשהו. קרבת השם מחייבת הקרבה.

גם בימינו, שבעוונותינו הרבים בטלה עבודת בית המקדש, צריכים אנו להקריב מעצמנו וכך להתקרב להשם. איך? על ידי "הקרבה" של מידה אחת, רצון אחד, תאווה אחת. להתגבר על רצון שלילי. כל התגברות היא מעין קרבן. אין לאדם מושג מה רב כוחה של התגברות אחת למען השם, דוגמא לכך ניתן לראות בדבריו המפורסמים של הגר"א – "וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער" (אגרת הגר"א, בשם המדרש).

לאור האמור, נבין מדוע המזבח מוריד דמעות כאשר אדם מגרש את אשתו. דווקא המזבח, שהוא הכלי עליו מקריבים, דווקא הוא יודע כמה אפשר להתקרב מהקרבה. אדם בא אל המזבח כשהוא במצב מרוחק מהשם, ולאחר ההקרבה הוא שב ומתקרב אליו. מי כמוהו יודע כמה אדם יכול להרוויח מהקרבה וויתור. הסיבה העיקרית לגירושין היא חוסר נכונות להקריב ולוותר אחד עבור השני, וכשהמזבח "רואה" את זה הוא בוכה ו"אומר" לעצמו – כמה חבל שאותו זוג לא מוכן להקריב, ובכך להיות קרובים אחד לשני ולחיות חיי אהבה.

הרעיון של ההקרבה נכון לא רק ביחס לגירושין של בני זוג, אלא ביחס לכל קשרי הידידות בין אדם לחברו באופן כללי. מחלוקות רבות יכולות היו להיפתר, לו הצדדים היו מוכנים קצת לוותר.

החומש פותח בפסוק: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר השם אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". המילים הראשונות "ויקרא אל משה" לכאורה מיותרות, שהרי מיד לאחר מכן כותבת התורה "וידבר השם אליו". מדוע החומש אינו פותח במשפט "וידבר השם אל משה מאהל מועד לאמר"? מהי משמעותה של הקריאה שקדמה לעצם האמירה?

רש"י על פסוק זה כותב כך: "ויקרא אל משה: לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה". ננסה להסביר את כוונתו במילים שלנו ונציג שתי סיטואציות. א. אדם פוגש חבר באקראיות גמורה בעת לכתו ברחוב, והם מחליטים לשבת יחד לכוס קפה ולשוחח על הא ועל דא. ב. אדם מתקשר לחבר ותיק, והוא מזמין אותו לבוא אליו בשעה מסוימת לשיחת רעים. הסיטואציה הראשונה מוכיחה על היכרות וחברות בין השניים, אולם אין ספק, שהסיטואציה השנייה מצביעה על חיבה יתירה, שהרי הפגישה ביניהם אינה נעשתה באקראיות ובדרך אגב, אלא מתוך כוונה תחילה ומתוך השתוקקות שקדמה לפגישה עצמה.

להבדיל, כשאלוקים דיבר עם משה, הוא לא "שוחח" עמו באופן אקראי או רק כדי להעביר לו מידע, אלא הוא קודם קרא וזימן אותו, מתוך חיבה וציפייה לעצם המפגש ביניהם, ורק אחר כך הוא דיבר עמו והעביר לו את מצוות התורה או כל מידע אחר.

קריאת החיבה דווקא בפתחו של ספר ויקרא מלמד אותנו דבר גדול: ספר ויקרא הוא ספר לא קל, שהרי הוא עוסק בחטאים, מעידות וכישלונות של אדם. אולם בורא עולם מלמד אותנו, לפני שמתחילים לדבר עם אדם על חטאיו ולהשמיע לו מוסר, יש להקדים קריאה של חיבה. כשיש קריאה של חיבה, אפשר גם לדבר על דברים לא נעימים.

בידנו לעצור את שטף דמעותיו של המזבח, על ידי שנביע נכונות לוותר, ולו גם מעט. גם כאשר מחליטים להשמיע דברי תוכחה למישהו, מחובתנו לפנות אליו קודם בקריאה של חיבה.