אסתי גולובנציץ: "למה דווקא אני נבחרתי להיות אמא של 22 שנה?"

י"א תמוז תשע"ז היה יום קשה ונוראי עבור משפחת גולובנציץ המתגוררת ביישוב אפרת. בנם, דוד, קצין ששירת באזור שומרון, נהרג בתאונת ירי מצערת והאסון הכבד הלם בהם כרעם ביום בהיר.

"אחרי פטירתו של דוד הייתי במצב נפשי מאוד קשה", מספרת אסתי גולובנציץ, האם. "ניסיתי להבין למה זה קרה ולמה דווקא אני נבחרתי להיות אמא של עשרים ושתיים שנה. ואז, שלושה שבועות אחרי הפטירה, שמעתי מהרב דב זינגר מישיבת מקור חיים, שיחה מיוחדת מאוד שעסקה בצער השכינה. הרב זינגר דיבר על כך שהמשמעות העמוקה של צער גדול היא למעשה שיתוף. בכך שהקב"ה גורם לאדם לחוות את הצער הגדול ביותר שהורים יכולים לעבור, הוא בעצם משתף אותו בצער השכינה. בצער הגלות. הדברים האלו נכנסו לי ללב באופן חזק מאוד. פתאום, דווקא מתוך הצער שלי, התחלתי להבין את הצער של ריבונו של עולם".

ומה זה תורם לך? הרי זה בוודאי רק מעמיק את הצער...

"לכאורה וודאי שיש כאן תוספת לצער הפרטי שלי. אבל זה רק לכאורה, כי רבי נחמן כבר הסביר באריכות על כך שאדם שחווה צער צריך לשמוח בכך שהוא נבחר על ידי ריבונו של עולם להפוך לשותף. אז לא, לדרגה כזו של שמחה בקושי עוד לא הגעתי. אני עדיין לא במקום בו אני יכולה להגיד תודה רבה על אסון כזה. אבל הדברים שאמר הרב זינגר לא עזבו אותי. פשוט לא יצאו ממני. לאט-לאט התחלתי להבין שמוטל עליי לקחת את האסון שחוויתי ולמנף אותו, לעשות מהחורבן בניין. הבעיה הייתה שלא ידעתי איך אני עושה את זה".

התפילה של הנשים לגאולה שלימה

הרעיון: יום תפילה

אסתי גם מציינת שאחרי פטירתו של בנה הזדמן לה לקרוא ספר מכתבים שכתב הרבי מלובביץ זצ"ל למשפחות שכולות. "הספר מרגש מאוד, אבל הופיעו בו שני דברים שבעיקר הצליחו לרגש אותי. הדבר האחד הוא שהרבי כתב הוא עד כמה שאנו צריכים להתמקד בחיים ולבנות אותם. להמשיך לחיות מתוך שמחה ולדעת שהנפטר שעזב אותנו רוצה לראות אותנו שמחים וזה משמח גם אותו. הדבר השני הוא לקבל את הייסורים באהבה, אבל יחד עם זאת – 'לדרוש' מהקב"ה להביא כבר את הגאולה, וממש לומר לו: 'אנחנו לא נרפה ממך עד שתגאל אותנו'".

לדבריה, בעקבות כל הדברים האלו, היא החלה להרהר על כך שקיימות עוד כל כך הרבה אימהות בעם ישראל שעוברות ניסיונות כאלו ואחרים, ודווקא לאימהות האלו, וגם באופן כללי לנשים, יש כוח כל כך גדול. "באותו רגע עלה בדעתי בפעם הראשונה הרעיון לארגן יום תפילה, בו נהפוך את הכאב לתפילה שהקב"ה יגיד לצרותנו די", היא מסבירה. "הרעיון התפתח לאט-לאט עד שקרם עור וגידים. שיתפתי בו את כל מי שרק היה מוכן לשמוע, והקב"ה שלח לי את השליחים הטובים שהובילו אותו לידי ביצוע – הרב שמואל אליהו, הרב שלמה כץ, וגם הרבנית ימימה שהשתתפה באירוע".

תמיד היית טיפוס שיוזם ומארגן?

אסתי מחייכת. "האמת היא שלגמרי לא. ממש לא. מעולם לא יזמתי ולא ארגנתי שום דבר, אבל כאן הרגשתי שבני דוד משפיע עליי את הכוחות שלו, כי דווקא הוא היה ההיפך הגמור שלי. הוא היה נמרץ ופעלתן, היה לו חוש צדק מפותח ואם היה צריך לשנות משהו הוא היה הולך עם האמת שלו עד הסוף בצורה הכי חזקה שאפשר. אחרי כל האירוע הזה אני מרגישה שזה היה פרויקט משותף של הקב"ה, של דוד ושלי".

שהקב"ה יאמר לצרותנו די

ביום חמישי האחרון, בשעות הצהריים התקיימה התפילה המיוחדת בהר הזיתים. "קשה לי לתאר את התחושה המרגשת והמצמררת שהרגשנו כשעמדנו שם – קבוצה ענקית של נשים, מתפללות ומבקשות. ממש הרגשנו את השכינה. זה משהו כל כך עוצמתי וחזק, פשוט הרגשנו שאנחנו באמת זוכות בסייעתא דשמיא לשנות מציאות. הרב אליהו היה אתנו ונשא דברים מרגשים מאוד. הוא ממש הכניס אותנו לתוך קודש הקודשים ונתן לנו לדמיין ולהבין היכן רגלינו עומדות. אחר כך הגיע הרב כץ ודיבר על התפילה, ועל השאיפה להחזיר את הכוהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזימרם. לבסוף דיברתי גם אני וסיפרתי לנשים מה אני מרגישה. ציטטתי את המדרש שמופיע בספר 'מי השילוח' שאומר שמאהבת ה' יתברך לישראל, הוא שולח להם קודם הישועה צעקה נוראה, כדי שאדם יהיה צמא לישועה. כך אפשר לראות אצל יוסף הצדיק שבמשך כל י"ב שנה שהיה בבית האסורים היה ישן היטב בלילה, כי הוא היה בדרגת אמונה כל כך גבוהה, עד שהוא שמח בחלקו ובכלל לא התלונן. אבל באותו לילה, ערב הישועה, הוא בכה כל הלילה - עד מתי יסבול את הצער הזה? והתפלל. כאן אפשר לראות שבמכוון ה' יתברך שלח צעקה קודם הישועה.   

"המשכתי ואמרתי לנשים היקרות שזה לא שבגלל שאנחנו מתפללות ה' מושיע, אלא הקב"ה רוצה כבר להושיע אותנו, אבל הוא רוצה שנזכה להיות שותפות לכך. לכן הוא גורם לנו להפציר בו ולבקש, לכן הוא מעורר אותנו. אחר כך קראנו פרקי תהילים מסוימים, אמרנו אנעים זמירות ועוד חלקים מתפילת יום כיפור קטן, כי זה הרי היה ערב ראש חודש ניסן. בכוונה תחילה בחרנו לקיים את יום התפילה בתאריך המיוחד הזה. הרי כבר כתוב שחודש ניסן הוא חודש של גאולה, וידוע שהנשים הצדקניות הן אלו שהביאו את הגאולה לעם ישראל, התחושה שלי היא שאנחנו לגמרי יכולות לעשות את זה עוד פעם".

אפשר לשאול מתי תהיה עוד תפילה כזו?

"בעזרת ה' לא תהיה. הרי אנחנו מאמינים בביאת המשיח בכל יום. אבל עד הרגע שזה קורה, אני חושבת שכדאי שכל אחד מאתנו ינסה להמשיך את הדבר הענק הזה דווקא בקטן. הרי בכל תפילה ובכל ברכת המזון אנחנו מבקשים על בניית ירושלים. כמה אנחנו באמת מתעסקים במציאות הזו של בניית ירושלים? לצערי, ואני כוללת את עצמי, רובנו לא מספיק מתעסקים בכך. אז אולי זה הדבר הקטן שנקבל על עצמנו. שנשתדל להתפלל, להיות כמהים לגאולה. כדי שיום אחד כשהמשיח יגיע זה לא יפתיע אותנו, אלא באמת נצפה לו".