לא מספיק שאני צריכה לנקות, אני צריכה גם לכתוב על זה?

ייתכן שיש מי שמצפה לטור על ניקיונות הפסח. על זה שאין מה להילחץ, כי אבק זה לא חמץ, וגם ככה רגע לפני פסח תמיד מגיע אובך דוחה שמפזר אבקת קסמים מרושעת על התריסים.

ייתכן שיש מי שרוצה לשמוע שהצלחתי לתרגם את מלאכת הניקיונות לעבודה רוחנית מחיה. אז צר לי לאכזב. מחילה, אבל אני לא הכתובת. יודעים למה? כי לנקות זה משעמם טיכו. משעמם. טיכו. וזה לא נגמר, הסיפור הזה. מנקים - וזה מתלכלך! אתם יודעים כמה פעמים חמותי הגיעה אחר הצהריים ושאלה: "מה, העוזרת לא הייתה היום?". הייתה! נו, אז?

האמת שהיא צודקת: כשהיא מגיעה, חמישה ילדים פרוסים ברחבי הבית. וב"פרוסים" אני מתכוונת שהנעליים, המעילים והתיקים, שיעורי הבית והקלמרים – כולם מפוזרים על הרצפה. שלא לדבר על לגו, טושים וקלפים של טאקי שמישהו בעט בהם במקרה, או שלא במקרה. כן. מנקים וזה מתלכלך. מסדרים וזה מתבלגן. ברוכים הבאים לחיים.

פסח הוא ליגת האלופות של הניקיונות. זה מתחיל בתחרות סמויה של כמה מוקדם מתחילים לנקות. הנודניקיות מתחילות לנקות בט"ו בשבט. אחרות מחכות קודם לסיים לנקות את הקיא של פורים. אבל לא משנה מתי מתחילים, העיקר הוא שבשולחן ערוך כתוב שהאל"ף בי"ת של ניקיונות פסח זה להתחיל בארונות הבגדים.

אה, רגע. חיפשתי, ומתברר שזה לא כתוב בשולחן ערוך. אז בשביל מה להתחיל בארונות?! בשביל מה? הרי עד פסח גם ככה הכול יתמלא באבק! כמו שאמרתי, מנקים וזה מתלכלך. טריק כזה של ה׳, שמעוניין לראות אם אפשר לעבוד על המידות עם ספוג הפלא ביד. חוץ מזה, ארונות אפשר לעשות אחרי פסח. כן כן, יש קונספט כזה, לנקות לאורך כל ימות השנה.

אני תוהה מתי בכלל התחיל הטירוף המיותר הזה. מי הייתה האישה הראשונה שהגתה במוחה את הרעיון הכביר לנקות ארונות לפני פסח, כתבה על זה בדף הפייסבוק שלה ותייגה את כל נשות ישראל? מי היא זאת שגרמה לכולנו להרגיש חפיפניקיות, להתבייש בעצלנות שלנו ולהתנפל על הארון חדורות רוח קרב כאילו מדובר ברצפה של מאפייה?

נו, אז לא מספיק גרוע שאני צריכה לנקות, אני גם צריכה לכתוב על זה?

אז על מה כן אכתוב? משהו פרקטי יותר מלנקות אבק. למדתי את זה מחברתי נורית. נורית, מלבד העובדה שהקימה את מרכז "אשירה" בתל אביב, היא גם אמא, סבתא טרייה ועו"ד. אבל הכי, נורית היא הכי פרקטית בעולם. אין תקתקנית כמוה. כל פעם שאני מנסה לסדר את הבית, אני מדמיינת מה נורית מציעה לעשות. או שאני פשוט מסמסת לה ועוקבת אחרי ההוראות. כמו שו"ת סלולרי. הכי פרקטי.

השבוע היא סיפרה לי שלמדה משהו חדש שעזר לה לצלוח בקלות את האירוח של 40 השיכורים שהיו בסלון שלה בפורים. זה היה כל כך מוצלח שהיא החליטה לאמץ את זה גם לקראת ניקיונות הפסח (אם כי, למקרה שלא הבנתם מה משמעות המילה תקתקנית - הבשר לפסח כבר מחכה בפריזר הנקי לפסח). בכל מקרה, לדבר הזה קוראים ״חיי קודמים״. מה זה אומר? לדוגמה: האם להכין מיליון משלוחי מנות ולהיתקע שעות בפקקים של העדלאידע כדי לפזר אותם? לא. חיי קודמים. היא הכינה שני משלוחי מנות לשתי שכנות. קומה אחת למעלה, קומה אחת למטה, ויצאה ידי חובה. נמשיך. האם לקרצף תחתית של סיר כדי שיבריק כמו חדש? ממש לא. חיי קודמים (במקרה הזה גם ציפורני). האם להזיז את מכונת הכביסה כדי לבדוק אולי רחמנא ליצלן נותר שם פירור חמץ טבול במרכך כביסה שלא ראוי למאכל כלב? לא. למה? חיי קודמים. האם להתחיל לנקות את הארונות בט"ו בשבט? לא. חיי קודמים. האם להתעצבן כי הילדים הסתובבו בסלון עם חלה? לא. חיי קודמים. וִיש אחד של מטאטא ושלום עליכם. עצבים לא מנקים פירורים, מטאטא כן.

למי שחייו קודמים, חבל לבזבז זמן על עצבים. בקיצור, מנטרת "חיי קודמים" גורמת לנו לסנן החוצה כל דבר שמבזבז זמן ושואב אנרגיה לשווא. ומה עושים בזמן ובכוח שאנחנו משיבים לעצמנו? חיים! חיים את מה שחשוב באמת. מתמקדים במה שיקר לנו. שמחים במה שעושה לנו טוב.

גם רבי נחמן מדבר על זה. רבנו מתייחס לאוהבי החומרות למיניהם, ובפרט בפסח, למשל אלו שעוטפים את מדפי ספרי הקודש בניירות ללא חשש חמץ (הכנס כאן אימוג׳י מגלגל עיניים בחוסר סבלנות). בשיחות הר״ן כתוב: ״גם בעניין החומרות יתרות בפסח לא היה מסכים כלל על המרבים לדקדק יותר מדי ונכנסים במרה שחורות גדולות. והאריך בשיחה זו״. ובמקום אחר כתוב: ״והאריך בשיחה זו הרבה אז כי עיקר העבודה באמת הוא בתמימות ופשיטות. להרבות בתורה בתפילה ובמעשים טובים בלי לחפש דווקא חומרות״.

אומנם רבי נחמן מדבר על חומרת שאיבה מראש של מי מעיינות לכל ימות הפסח, אבל בשבילנו זו המקבילה לזחילה מתחת לפריזר בחיפוש אחרי שקדי מרק מעופשים. חכם, רבי נחמן הזה. באמת אני מעדיפה פשוט לבטל את החמץ בהכי פשטות של אמונה שהביטול אמיתי ותקף. אתם יודעים למה? כי חיַי וחיֵי בני משפחתי קודמים. לא נראה לי שלילדים יהיה זיכרון נעים מפסח אם כל שנה בתקופה הזאת אמא תהפוך לאיזו תפלצת גלאי חמץ.

איש אמור לקנות לאשתו מתנה לחג. זה, דרך אגב, באמת כתוב בשולחן ערוך. אז במקום שבעלי יקנה לי לחג חצאית או שמלה, שסביר להניח שאזרוק בשנה הבאה במסגרת ניקיונות הפסח, אני מעדיפה לקבל עוזרת לחמש שעות. שהיא תנקה את המקררים והתנורים, ואני אוכל ללכת לפארק להאכיל עם הילדים את הברווזים בחמץ שנשאר. למה? כי חיי קודמים.

צלי של נורית

גם את המתכון לצלי קיבלתי מנורית. לא יכול להיות פשוט וטעים יותר ממנו. שנים אני מכינה אותו לליל הסדר ומגישה אותו על מצע פירה תפוחי אדמה ושורשים לבנים.

חומרים:

כתף 5 לא פרוס / 2 בצלים חתוכים גס / 3 כפות סוכר / מלח ופלפל / 5 משמשים מיובשים

אופן ההכנה:

מטגנים קלות את הבצל, מכניסים הכול לסיר וזהו, סיימנו. כמעט / מבשלים על האש הכי נמוכה לפחות שלוש שעות. אין צורך לסגור את נתח הבשר / אפשר להניח את הסיר עם הבשר הלא מבושל על הפלטה, עד לסעודה שנייה יהיה צלי מוכן.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".