גרת הצדק סיגל עוקשי: "כשהדיינים הודיעו שלא עברתי, אמרתי לעצמי: ’אני לפה לא חוזרת’"

מאז ומתמיד הרגישה סיגל עוקשי שהיא יהודייה, ולמעשה, עד גיל 19 - לא הייתה לה שום סיבה לחשוב שהיא לא. לארץ הגיעה סיגל מבלרוס בשנת 1991, ובמשרד הפנים נרשמו בני משפחתה כיהודים, למרות שבפועל רק אביה יהודי. מאוחר יותר, כשהתבררה הטעות הפטאלית, פרסם משרד הפנים הודעה רשמית מטעמו, שמודה בטעות וקוראת לכל העולים לסור למשרדים לצורך תיקונה. 

להוריה, שנושא היהדות בביתם היה תמיד נייטראלי, הדבר לא נגע והם החליטו להמשיך בחייהם הרגילים. אולם משבגרה מעט, סיגל הבינה מיד את ההשלכות שיהיו למצבה בעתיד, באם ברצונה להינשא לאדם יהודי. "כשהגענו ארצה הייתי בסך הכל בת שנתיים, אבל ככל שבגרתי ככה ראיתי בעצמי יהודייה לכל דבר ועניין. תמיד הרגשתי כאן שייכת: למדתי עברית, חגגנו בבית את החגים היהודיים ובשום שלב בחיי לא הרגשתי נטע זר".

בשלב מסוים בחייה הבוגרים, כשגילתה כי המילה 'יהודיה' בתעודת הזהות שלה לא באמת מעידה על יהדותה, סיגל קיבלה על עצמה כמעט מיד להתחיל בהליך הגיור. "התחלתי לברר על כך, והיה לי ברור שאני הולכת לעשות את זה - לא משנה מה יהיו הקשיים שאיתקל בהם בדרך". במיוחד שמחה על כך אמה, שלמרות היותה 'נטולת דת' כהגדרתה, עזרה לבתה עד לרמה של הכשרת המטבח מא' עד ת' לנוחיותה. 

כך החל לו תהליך הגיור שכלל לימוד יהדות פעמיים בשבוע, בד בבד לליווי צמוד ממשפחה דתית ("אליה הייתי מגיעה לקידוש פעם בחודש") ותפילה שבועית בבית כנסת בליל שבת. ואז, אחרי חודשים ספורים הגיעה למחלקת הגיור בקריית גת, בפעם הראשונה. "מולי היו שלושה דיינים ששאלו שאלות בהלכה, ולמרות שידעתי את התשובות - התחלתי לרעוד ולגמגם. נורא נבהלתי מהסיטואציה", היא משחזרת. 

כשהודיעו לה הדיינים כי לא עברה את הבחינה, פרצה סיגל בבכי גדול והכריזה: "אני לפה לא חוזרת יותר בחיים", אבל הארוס שלה התעקש. "אנחנו לא מוותרים", אמר לה. "תקבעי תאריך חדש". השניים תכננו להתחתן מיד אחרי שסיגל תעבור את תהליך הגיור, וארוסה לא התכוון לוותר עליה. "אמרתי לו שיילך וימצא לו מישהי אחרת להתחתן איתה, כי אני כנראה לא אעבור את התהליך הזה בחיים", נזכרת סיגל בחיוך. "אבל אחרי שבועיים, כשהכעס קצת ירד והבנתי שהוא לא מתכוון לוותר עליי, קבעתי תאריך חדש".

הדיין לא הצליח להסביר מדוע, אך התשובה הייתה...

הימים עברו והתאריך החדש הגיע - אך למרות שידעה לקראת מה היא הולכת, הפחד לא סר גם הפעם. "אני זוכרת שבעלי הרגיע אותי ואמר: 'בזמן שאת תהיי בבחינה, אני אתפלל בכותל להצלחתך'. וכשבעלי מתפלל - זו תפילה שלא נגמרת, עם כל הכוונות שבה".

וכך היה. "גם הפעם התהליך המוכר חזר על עצמו. הדיינים שאלו אותי שאלות, ואז ביקשו ממני להמתין בחוץ. גם הפעם רעדתי מפחד ובכיתי בלי הפסקה, ואז יצא אחד הדיינים והסביר לי את תמונת המצב. 'אחד מוכן להעביר אותך, אחד לא מוכן ויש אותי - שבעצם יכריע אם תעברי את ההליך או לא'. ואז הוא חייך אליי ואמר: 'אני לא יודע איך להסביר לך את זה, אבל משהו בתוכי אומר לי להגיד כן ולהעביר אותך'.

"התפילות של בעלי התקבלו, ויצאתי משם עם הרגשה שזכיתי במיליון דולר. התחלתי לבכות כמו ילדה בת שלוש כשאמרו לי 'את יהודייה, מזל טוב וברוכה הבאה'".

מאוחר יותר גילתה שההתלבטות על השאלה האם להעביר אותה או לא, הייתה על רקע מחלוקת שהייתה בין הדיינים, האם היא תחיה על פי התורה והמצוות או לא. חודשים ספורים לאחר מכן נישאה סיגל לבן זוגה, כדת משה וישראל - אלא שאז, המסע רק החל.

"פתאום התגנבו אליי מחשבות כמו 'סבבה, אני כבר יהודייה ונשואה', אז אפשר לחזור לעצמנו - לנסוע בשבת, לעשן, לשבת בבית קפה בשבת. סך הכל זה נראה לי נורמלי". אבל אחרי שנתיים כאלה, תחושת החסר שוב החלה לגרד ולצרוב בעור. "התחלתי להרגיש שמשהו חסר לי, ובכיתי המון סתם ככה. לא הייתה לי סבלנות, ולא חשק לעבוד. הרגשתי שבתוך כל הרעש והבלגן, אני עושה משהו שהוא לא נכון לי - ואז הבנתי שזה בהכרח קשור לעובדה שאני מחללת שבת".

"מצאנו את עצמנו צועדים 45 דקות לכל צד בשבת"

הטיפוס כלפי מעלה נעשה אמנם בהדרגה, אך סיגל תמיד ידעה שבסופו של דבר, היא תלך על כל הקופה ותחזור בתשובה שלימה. "לא ידעתי מתי זה יקרה, כי למרות שבעלי היה אדם מאמין - הוא לא שמר תורה ומצוות, מלבד הנחת תפילין מגיל 13. להתחיל לבד זה מאוד קשה - אבל לא ויתרתי. לאט לאט הפסקתי לעשן בשבת, וכשקיבלתי על עצמי להפסיק לנסוע בשבת, היה לי ברור שאני לא מתכוונת לריב על זה עם בעלי. אמרתי לו: 'תעשה אתה מה שטוב לך, אני רוצה לשמור שבת'".

אבל מה שטוב לאישה, טוב גם לבעלה וכך החליט גם הוא לשמור שבת. "מצאנו את עצמנו צועדים בכל שבת במשך 45 דקות לכל צד, כדי להגיע לחמותי שגרה בקצה השני של העיר ולעשות אצלה קידוש", משחזרת סיגל. "זה היה קושי מטורף, אבל היה בזה סיפוק שעד היום אין לי דרך להסביר".

בשלב מסוים הודיעה סיגל לבעלה כי מפסיקה לאכול במקומות שאינם שומרי שבת, ולפני כשנה החלה לשמור שבת כהלכתה. "בהתחלה לא האמנתי שאצליח להתנתק מהטלפון שלי למשך שבת שלימה", היא משחזרת בחיוך. "אבל אחרי השבת הזו, הגיעה עוד שבת ועוד אחת – ומשבת לשבת, הרגשתי יותר ויותר טוב".

ניסיון נוסף קשה שהיה לה הוא כיסוי הראש. "אני מאוד אוהבת את השיער שלי, ולקח לי זמן לעכל את המראה החדש – אבל היום, אני לא רואה את עצמי יוצאת מהבית בלי כיסוי ראש אפילו אם זה לזרוק את הזבל. כשנכנסים לזה, זה באמת כיף ואני ממש לא מתגעגעת למה שהיה פעם. זה הכל עניין של הרגל והחלטה לאהוב את עצמך בכל מצב".

כשהגיע תור הבגדים הצנועים לתפוס חלק נכבד בארון שלה – התחילו להגיע גם תגובות במהירות האור. "מה, למה? השתגעת? משעמם לך? פעם אפילו מישהו אמר: 'היהדות לקחה אותך'. זה מאוד הציק לי, אבל החלטתי להפוך את המשפט לטובתי, ולחיות כפי שאני ראיתי לנכון. אמרתי לעצמי: 'נכון, היהדות לקחה אותי. אבל היא גם לימדה אותי דבר מאוד חשוב, שאת זה לא כל אחד מסוגל להבין: 'ואהבת לרעך – (גם אם הוא לא) כמוך'. אני אוהבת את כולם, ולומדת מכולם – גם אם הם לא כמוני. יש טוב בכל אדם, ורק צריך לחפש אותו".