סיון רהב מאיר על פרשת צו: לא לפספס את פסח

חודש ניסן כבר כאן. הנה קטע ששלח לי סרן אביעד חזני: "הבוקר, בתחנת האוטובוס, שמעתי שתי נשים מבוגרות מדברות על זה שאין מה לאכול בפסח. אתמול, חבר הפטיר לכיווני בצער על מצות וכאבי בטן. במהלך הימים האחרונים, אני נתקל בעשרות פוסטים על הסבל מהניקיונות לפסח. חברים, גנבו לנו את פסח! פסח הוא החג המהפכני ביותר בהיסטוריה האנושית: עם-עבדים מעז לקרוא תיגר על המעצמה הגדולה ביותר בעולם, ויוצא לחופשי בניסי-ניסים תוך גילוי גבורה וגאווה לאומית. פסח הוא חג של אמונה באדם. לקחת עבד חבול ופצוע וללחוש לו באוזן שהוא לא רק מספר. יש לו חלומות, רגשות וכוחות. ובעיקר – יש לו ייעוד. לספר לו על הדורות הקודמים ולחנך אותו לאמונה אמיתית שהוא מסוגל ללכת בדרכם. פסח הוא חג של מאבק גדול של אומה, של נכונות לדרך ארוכה. לתהליך של בירור פנימי ועמוק. פסח הוא חג של פשטות: קמח-מים ולתנור. לדעת ליהנות מהדברים הפשוטים חסרי התחכום. תחשבו על פסח. תחיו את פסח. אל תאפשרו לשיח רדוד לגנוב לכם אותו. תכלס, רוב הדברים שאתם 'סובלים' מהם הם החלטות שלנו לצאת לפרויקטים ולמבצעי ניקיון. הלכות פסח הן פשוטות ולא מאיימות, ונועדו להתלוות לתהליך פנימי של עבודה רוחנית. אל תהפכו טפל לעיקר. אל תגנבו לעצמכם את פסח!".

 מוקדש לעילוי נשמתם של זיו דאוס ונתנאל קהלני, שנרצחו בערב שבת, כחלק מהמאבק הגדול הזה.

לזכרו

תכננתי לכתוב פה משהו חגיגי על ההגדה של פסח, אבל הרצח של עדיאל קולמן מזכיר קטעים אחרים מתוך ההגדה: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", "בדמייך חיי" וגם "שפוך חמתך". הנה דברים שכתב חברו של עדיאל לעבודה בחפירות בעיר דוד, אברומי קרויזר:

"אחרי העבודה החלפנו בגדים במלתחה. הוא הסתכל עלי במבט רך מאוד – הכי רך שתצליחו לדמיין – ושאל בעדינות, אז יש לך בן? הוא התלהב, בקושי התאפק ואמר: אז אתה אבא! והעיניים שלו מיד ברקו. אני לא יכול להסביר את הדיבור שלו כמו שאי אפשר להסביר שיר ערש, אי אפשר לתאר רוגע צלול. אולי תתארו לכם אדם עומד בראש גרם מדרגות, מתחתיו עמל יומו, עמל כפיים שחורות, מצדדיו עומדים חבריו. הוא יורד מדרגה-מדרגה כאציל המטייל בגינה, ובקול שקט ושליו, כאילו הסערות שסביב לא נוגעות בו כלל, הוא מספר שהוא שמח על כל יום שהוא בא מרחוק לעבוד. שהוא מאוד אוהב את היום כמו שהוא מאוד אהב את אתמול, ושהוא מודה על חלקו ומאושר בו בשביל ארבעת ילדיו. וכשהוא מזכיר אותם הוא הופך לניצוץ בוהק כל כך, לזיקוק מהפנט כל כך, וכל ישותו אומרת ומספרת לי: עוד מעט אגיע הביתה ואראה אותם, בשבילם אני עובד ושום ייאוש או מכשול לא יכשילו אותי. כל האנרגיה והכוח הכבושים בעולם יוצאים עם המילים שלו בעוצמה כה עדינה, ברעש כל כך שקט, בפרץ אהבה, כל יום, כנהר המתחדש. זו רוח גבוהה. כזה היה עדיאל, היה ועכשיו איננו. כי אתמול עדיאל קולמן עוד עבד איתנו ומילא אותנו בהשראה פשוטה וברורה, והיום הוא נרצח בעיר העתיקה בדרכו הביתה אחרי העבודה, דמו נשפך אל האדמה ומבטו הרך כבה. וארבעה ילדים קטנים שואלים איך, מחבל ארור, מי נתן לך רשות?

עדיאל קולמן, יהי זכרך ברוך וצרוב".

ליהנות בהם

מי שיסתכל מסביב בימים אלה, יראה מחזה לא שגרתי: בכל רחבי הארץ יוצאים אנשים לברך את "ברכת האילנות", ברכה שמברכים בחודש ניסן על עצים מלבלבים. וכך כותב יעקב נתנאל על הברכה המיוחדת הזו: "אנחנו יוצאים החוצה, מביטים בעצים המתחדשים ומברכים כך: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם'. שמעתם? ליהנות! ממש כך, שחור על גבי סידור. הנאה? מה בין הנאה להלכה?

ניתן להמשיל זאת לאב המעניק מתנה לבנו היקר. ברור שאם הבן ייקח את המתנה וישליך אותה, הוא יגרום צער לאביו. אבל ברור שאם הוא ייקח את המתנה וישקע בה כליל וישכח את אביו, הוא גם יצער את אביו. נוסחת הקסם הפשוטה היא לקחת את המתנה, ליהנות ממנה, אבל לזכור מי נתן אותה, להודות עליה ולהיות עמו בקשר. מי שיוצא החוצה בניסן רואה אל מול עיניו את הפלא בהתגלמותו: לאחר תרדמת הענפים החשופים שנראו כמתים, הם מצמיחים עלים טריים וניצנים שמהם בוקעים פרחים. הלב גואה ורוצה להודות על המתנה ומחפש נתיב לרגשותיו העזים – והברכה הזו נותנת לנפש צינור. זה הזמן בשנה. אז עצרו לרגע, הביטו בטבע, לגמו אוויר מלוא הריאות, ואל תשכחו גם ליהנות".

המורה

אפשר היה לכתוב על המצבה שלה "פרופסור". "כלת פרס ישראל". "מחדשת דרך בלימוד התנ"ך". אבל נחמה ליבוביץ' – שנפטרה השבוע לפני 21 שנים – ביקשה לכתוב על מצבתה מילה אחת בלבד: מורה. בערב ליל הסדר, ליל החינוך הגדול שעליו כתבה כל כך הרבה, היא כמו ביקשה להזכיר את משנתה: הוראה היא הייעוד הנעלה ביותר, מעל ומעבר לכל תואר רשמי. המורשת היא ה-DNA של העם שלנו, עם הספר. זו אמורה להיות התרבות הבסיסית והמשותפת של כולנו, שמלווה את שובנו לארצנו. היא אהבה לספר סיפורים על אנשים שפגשה, ואת הסיפור הנפלא הבא הייתה משחזרת פעמים רבות בהתרגשות: אדם קשיש עלה על אוטובוס צפוף מאוד, ובחור צעיר קם ופינה לו את מקומו. אמר הקשיש לצעיר: "איזה חלק של הפסוק גרם לך לקום ממקומך לכבודי?". הוא התכוון כמובן לפסוק "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". על פי הפרשנים, חלקו הראשון של הפסוק מתייחס לאדם בא בימים, וחלקו השני לאדם שהוא גם חכם. הצעיר השיב מיד: "שניהם", והקשיש התיישב. נחמה תמיד סיימה את הסיפור הזה בחיוך רחב ובהתרגשות, ואמרה: "ואף אחד לא היה צריך אפילו לומר לאיזה פסוק הכוונה!".

לזכרה.

הקרב על הקרדיט

ברגע שהותרו לפרסום הפרטים על תקיפת הכור בסוריה, הותר לפרסום גם קרב הקרדיטים. גנרלים ופוליטיקאים משמיצים זה את זה במריבות על כבוד והכרה, ומזכירים לנו שאדם שנאבק בכזאת עוצמה על שמו הטוב – בעצם פוגע בו תוך כדי מאבק. זה מזכיר את אחת העובדות המפתיעות שקשורות בהגדה של פסח: משה רבנו לא מוזכר בה כגיבור. ההגדה מספרת על אלוקים ועל העם, על השעבוד ועל יציאת מצרים, על כל ההיסטוריה שלנו וגם על העתיד – אבל משה לא מופיע. פרשנינו מסבירים שיש כאן מסר עמוק על מוגבלותו של כל בשר ודם, גם אם הוא מנהיג את הדור כולו. הסיפור היהודי גדול יותר מכל אדם יחיד. יש מי שמזכיר שמשה בעצמו היה מנהיג עניו, ופשוט לא רצה לקבל תהילה לדורות. הנטייה שלנו היא בדרך כלל לדאוג לשם ולפרסום שלנו, אבל משה רוצה שנשמע את הסיפור עצמו, בלי קרדיטים ואזכורים. הוא מבין שהוא שליח, ואינו העיקר.

מאז ימי בראשית אנחנו קוראים בתורה על מאבקים על ההנהגה – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. יציאת מצרים מציבה מודל מנהיגות של שיתוף פעולה, בלי מלחמות אגו. שלושה אחים – משה, אהרון ומרים – מנהיגים את העם יחדיו.

אלפי שנים אחר כך יאמר הארי טרומן, נשיא ארצות הברית, משפט נוקב ביחס לקרדיט מול עשייה: "אין גבול למה שאדם יכול לחולל אם לא חשוב לו מי יקבל את הקרדיט".