הרבנית אסתר טולדנו - איך מבערים את החמץ שבלב?

האם יש חמץ לבבי שאופייני דווקא לנשים?

כן, בהחלט, החמץ שהכי אופיינו לנשים הוא חמץ ה'החמצתי' או במילה אחרת - 'אילו'. נשים עסוקות זמן רב מדי במחשבות מיותרות של 'אילו הייתי אומרת כך לילד הוא  יוצא יותר מוצלח ו', 'אילו בחרתי ספה יותר כהה לא הייתי מתעצבנת מכל הכתמים שהילדים עיטרו בהם את הספה', 'אילו לא הייתי קונה דירה באזור הלא מוצלח הזה לא הייתי מפסידה כסף', ועוד 'אילו'יים'  בדברים עמוקים כפשוטים.

המחשבות הללו הן החמץ שבלב, הן גורמות  לנו להחמיץ את העיקר בחיים, את השמחה והאמונה. אין חמץ גדול יותר מהמילה 'אילו'. 'אילו' היא מילתו של הרשע בהגדה – "אילו היה שם לא היה נגאל"...

איך מבערים את חמץ ה'אילו'?

לכל מחשבות ה'אילו' מקור אחד עיקרי - מידה מועטה של אמונה מוחשית שהכול משמים.

יהודי צדיק מן דור הקודם, שנמנה על חשובי חסידות קרלין, סבל מבעיה ברגלו והתאשפז בבית החולים כדי לטפל בה. לאחר בדיקות ושיקול דעת קבעו הרופאים שיש לכרות את רגלו. זמן מה לאחר הניתוח הסיקו הרופאים כי בדיקה יסודית יותר היתה יכולה לחסוך את הכריתה, ומאפשרת להם לטפל ברגל הפצועה באופן שונה.

ברגע של פליטת פה נטולת מחשבה, סיפר אחד הנכדים לסבו על מסקנת הבדיעבד של הרופאים. כששמע זאת הסבא הוא נזעק וקרא בלהט: "הרבי שלי לימד אותי 'וואלט איך זאגט א אפיקורס' (אילו – אומר אפיקורס), אם כרתו את הרגל, סימן שכך נגזר משמים". החסיד התייחס לאובדן הרגל בלי טרוניה, משום שהיה ספוג אמונה מוחשית שאף אדם אינו יכול לעולל לעצמו או לזולתו דבר אם לא כך נגזר משמים!

אדם חושב שהוא העושה, המחליט והקובע, אך שוכח שבני האדם הם כבובות המופעלות באמצעות חוטים, ויש מישהו למעלה שמפעיל אותן בהתאם לרצונו. כך גם כתוב בספר 'דעת תבונות', סימן לו: "ולא עוד, אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל, אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה, וגוזר כל אשר יעשה בעליונים ובתחתונים, עד סוף כל המדרגות שבכל הבריאה כולה".

נשאיר את המילה 'אילו' להגדה של פסח, "אילו הוציאנו ממצרים", בפיוט 'דיינו'.  אם לא נשתמש בה ובחברותיה כל כך הרבה, נהפוך את חיינו לחיי בני חורין.

אני מכירה בי כמה נקודות תורפה, אבל אין לי זמן / כוח / חשק לטפל בהן. מה לעשות?

הרפואה ראשונה היא הכרת המחלה. אדם שמתכחש למחלה לא רק שלא יבריא,  באין טיפול מחלתו תוסיף ותתפשט. הרמב"ם כתב כי מידה לא טובה היא כמו חולי אך בנפש, (שבהמשך חלילה יכול להשפיע לרעה גם על בריאות הגוף), ואם לא מטפלים בה היא תתפשט עוד ועוד.

אם זיהינו את החמץ הנ"ל של ההחמצה שקיימת בנו, והיא קיימת כמעט בכל אחת במידה מסוימת, הצעד הראשון לניקוי הוא הכרה בתכונה או בהרגל, מבלי להתכחש או לברוח.

כפי שכבר ראינו, הדרך לבער חמץ זה היא דרך האמונה.  אני נוהגת לומר שהשלטר המרכזי של כל החשמל הרוחני שלנו הוא האמונה,  ואם אין את השלטר הזה שום דבר לא עובד.

כשהאמונה מתחזקת גוברת ההכרה שהכול משמים, שמה שקרה זה מה  שאמור היה לקרות . שריפת החמץ של 'החמצתי' תביא אותנו לחיים רגועים ושלווים יותר.

הרבה נשים מבקשות לדעת איך קונים אמונה. זה תהליך רחב, עמוק, אינסופי. זוהי עבודת חיים. היריעה כאן קצרה כדי לפרט.  העמקה יסודית יותר ניתן למצוא בספרי 'שבילי האמונה', היוצא לאור בקרוב בהפצת קולמוס.

מה המינון הנכון של 'בדיקת חמץ' בלב, באופן שמצד אחד אדע מה טעון אצלי שיפור – ומצד שני לא אדשדש יותר מדיי בראיית הרע שבי?

ה'בית אהרן' אומר שבבדיקת החמץ שבלב – כמו בבדיקת החמץ עצמו – יש לבדוק 'עד כמה שידו מגעת', כלומר בלי להגזים ברמה של כפייתיות ועצבות. בודקים מה החמץ שלנו בלב ולא נשארים לבוסס בבוץ,  בשלב של החרטה, אלא ממשיכים לקבלה לעתיד ול'עשה טוב'.

ה'בית אהרן' מוסיף ואומר שהעבודה של ההכנה לפסח היא הסרת החמץ מהלב, והפיכת החמץ למצה, לא במרה שחורה אלא בשמחה ובטוב לבב. אמנם יש לערוך חשבון נפש, אבל לא להגזים בבדיקות מוגזמות מדי ובהאשמות מיותרות. מה שהיה עד היום – משמים, מכאן ואילך, לאחר זיהוי האלמנט השלילי , ואילך יש  לנו את הבחירה האם להשתנות. כאן כבר אין תירוץ, הכל תלוי בנו ובמידת יראת השמים שבלבנו.

אדם אחד נכנס לדירה חדשה וגילה כי יונים אוהבות לחדור לביתו. הוא ניגש לשאול את אחד מגדולי ישראל בדורנו האם היונים המבכרות את מעונו באות לרמז על עניין שעליו לתקן. ענה הרב: אכן, זה סימן שיש לסגור את החלונות הפתוחים...

דרך היהדות היא לחפש מה צריך לתקן במינון הגיוני ולא לטבוע ללא מעש בבוץ עמוק. יש להמשיך מיד במעשים טובים, לא להישאר רק בהאשמה. אלא מהחמץ עוברים מיד למצה.

פורסם לראשונה במוסף "פנינים" של מגזין "בקהילה".