דבורי וקשטוק: "התקשיתי לנשום, הרגשתי כמו אריה בכלוב של חתול"

החג הזה אני מרגישה את יציאת מצרים יותר מתמיד.

אני לא היחידה שעוברת דירה בימים אלו. ערב פסח הוא זמן מעולה ונבחר כדי לעשות את הצעד הזה. יחד עם זה, נראה כי לא הרבה חווים את המעבר כפי שאני חוויתי, ואני רוצה לספר למה.

לגור בתוך צימר

עד לפני מספר ימים גרתי בדירה עלובה, יותר נכון, בעליית גג, כך שגרנו במבנה נמוך קומה, לא חוקי בעליל. המבנה, שאני אפילו לא רוצה או יכולה להתייחס אליו כאל בית, היה (ועודנו) בעל תקרת עץ מלוכסנת. כן, כמו בצימרים, רק שזה אמור להיות בית ולא צימר.

התקרה הזו תפסה המון שטח ולא יכולנו להכניס ארונות קיר נורמליים כי הגובה לא אפשר אותם. כך יצא שלא יכולנו להשתמש בארון קיר נורמלי, אלא בארונות כתר שקישטו כל פינה בבית, השתמשנו במגוון שידות ומיצינו כל נישה אפשרית בדירה, ונישות היו בשפע.

בכל הבית כולו לא היו חלונות. אה, היו: שניים בחדר השינה שלא ניתן לפתוח אלא רק מעט כדי חרך צר, כי אלו חלונות נמוכים בגובה הרצפה, כי כאמור, זו עליית גג ואלו היו בעבר המשך החלונות של הקומה שמתחת, שהייתה דירה ישנה עם גובה מעל הממוצע.

כמובן שאוויר לא נכנס בחרך הצר הזה, אבל יתושים נכנסו בהמוניהם (למרות הרשת וקוטל היתושים), וגם עוד מיני חרקים מגעילים.

וכדי להחשיך את החדרים תלינו מגבות. כי זה לא באמת חלונות ובוודאי שאין תריסים.

את הארון לא ניתן היה לפתוח בגלל המבנה של החדר, אז השתמשנו רק במגירה אחת שלו ובשני מדפים. כדי להגיע אל כל השאר היינו צריכים להזיז את השידה, את המיטה של בעלי, לפתוח את הארון, להוציא את מה שרצינו ואז להחזיר הכל שוב. בקיצור, החלקים הלא נגישים הפכו למחסן שכבר לא זכרנו מה אחסנו בו.

בחדר הילדים היחסית מרווח היה חלון אחד שלא היה טעם לפתוח אותו. הוא פנה לשומקום. לא לנוף ולא לאוויר, אלא לחלק מת שהפכנו מחסן עבור כל החפצים הכבדים, כשמעליו, כאמור, גג רעפים.

המטבח כלל שני כיורים, פיסת שיש מסכנה, ארון של האינסטלציה מתחת לברזים ששימש לשמן, יין ומעבד מזון ועוד ארון פצפון עם שני מדפים ושתי מגירות צרות. זהו.

את הסירים תלינו על הקירות, כן, כמו פעם.

את השקיות ועוד כמה כלים בארון כתר, את המאכלים היבשים שמנו במחסנון בחוץ ובכמה מגירות של כתר ("כתר" השתלטו לנו על הבית), בעלי הרכיב כמה מדפים בנישה מובנית ושם הנחנו את הקופסאות החד פעמיות והרבה חד פעמי שהיה הבסיס להתנהלות שלנו, כי כשאין מקום לכלים, זה מה יש.

מחוסר מקום תלינו מזוודות על התקרה עם אזיקונים, ודחפנו כל דבר אפשרי מתחת, בין ומעל כל דבר שקיים במרחב: על התקרה, על הקירות, מתחת למיטות ולנישות.

מיותר לציין שאין מרפסת או חצר או משהו להוציא דרכו את הראש ולראות שיש חיים בחוץ.

כדי להגיע לתוך הדירה צריך לעלות מדרגות בחוץ ואחר כך בפנים. לא ידעתי מי דופק, הדלת נפלה אחת לכמה חודשים ובקלות פירקו והרכיבו אותה, ושער מכוער עמד בסוף גרם המדרגות ודרכו נכנסו למבנה.

בכל פעם עד שהקטן או הקטנה התורנית היו לומדים לרדת ולעלות את המדרגות הייתי על סף התקפת לב באופן קבוע. לא זזתי מהשער שמא מישהו מהגדולים לא סגר אותו והקטנה (אחרי הבכור – בינתיים השאר בנות) תבדוק את הגובה מלמעלה. ברוך ה' בשבע השנים שחיינו שם, בעלי עף את המדרגות התלולות רק פעם אחת עם הקטן על הידיים ויצא בנס עם מכות יבשות, ואחיינית שלי עפה גם היא ולקח לה זמן לחזור אלינו, וזהו.

חום, קור ומה שביניהם

הדירה הייתה או קפואה או רותחת. לא היה אמצע. שנתיים סבלנו את זה עד שנכנסתי להריון של השנייה ואז היה ברור שמדובר בסכנת חיים של ממש. בעלי לא היסס והזמין מזגנים עליהם חיינו: בין אם על חום ובין אם על קור. חשבון החשמל שלנו הגיע לשיאי שיאים.

ארכו לנו כמה שנים עד שגילינו מאיפה נכנסים החתולים אלינו ועד שהצלחנו לחסום את כל הפתחים האלו, וזה קרה רק אחרי שחתולה בחרה להמליט שישה גורים בזמן שלא שהינו בבית ואני נשארתי מחוץ לדלת ואיימתי שאני לא נכנסת למבנה הזה יותר.

כשרציתי קצת שקט – לא היה לאן לברוח. מקסימום להיכנס לחדר האמבטיה, לסגור את הדלת, ולנשום ולקוות שאף אחד לא ידפוק עליה וינסה לפרק את הדלת בקריאות "אמא! אמא!". לרוב זה לא עבד.

כל היום החזקתי מטאטא ביד וכבר הפסקתי לאסוף את הצעצועים או המשחקים, כי כבר כמה אפשר? אבל הייתי חייבת איזו בלטה לדרוך עליה אז כל הזמן טאטאתי את כל מה שעל הרצפה לאחת הפינות. ובבית קטן כל כך הסדר הוא קריטי אבל הוא מתיש וסיזיפי.

כשירד גשם – אפשר היה לשמוע אותו בתוך הבית וגם להרגיש את הטיפות נוטפות מתקרת העץ מידי פעם וכיוון שהתקרה אלכסונית – קשה היה לאתר את מקור הנזילה, אז ישנו עם קערות על הרצפה ועם ניילונים שכיסו חלקים מהתקרה.

לא השקענו במבנה הזה כלום, רק מה שצריך כדי לנשום. לא התחשק לי להחליף את המפה של השולחן שקיבלנו לחתונה שלנו ולא סבלתי אותה. לא השקעתי בניקיון מאסיבי כי ממילא הכל היה נראה קודר וחנוק, ואחרי שנים בהן סידרתי וניקיתי שוב ושוב – הותשתי לגמרי והורדתי הילוך.

היו ימים שלא יכולתי לשאת את הקירות. הכל סגר עלי. הרגשתי כמו אריה בכלוב של חתול. אלו היו רגעים ואפילו ימים שהבעתי את תסכולי במילים חריפות, אך לא מעבר לכך.

ידעתי שאין לנו שום אפשרות לעבור למקום אחר בירושלים אלא לעזוב את העיר לגמרי, וזו לא היה אפשרות עבורי ועבור בעלי. נולדנו להיות ירושלמים, נקודה. כן, גם אם מדובר על ירושלמים בכלוב. ואין טעם לברר למה, כי לא הכל אני יכולה או רוצה להסביר או להרחיב.

כיוון שהיה מדובר במבנה עלוב, המחיר היה בהתאם. כלומר, ביחס לערים אחרות – המחיר היה גבוה ויכולנו למצוא דירת ארבעה חדרים נורמלית בכל עיר אחרת (כמעט) אבל בשביל ירושלים, ובשביל המיקום בו בחרנו לגור – מדובר היה במחיר אפסי.

אחת לכמה זמן החלטנו בכל זאת לחפש דירה אבל הבנו מהר מאד שאין באפשרותנו לשלם מחיר יותר מכפול על דירה שגם היא לא תענה לצרכים שלנו, כי המשפחה כבר גדלה והיינו צריכים דירה גדולה יותר.

ברוב הפעמים הצלחתי לשרוד בזכות העבודה שלי, שתופסת חלק נכבד מיומי וחלק מלא מליבי, ובעיקר בזכות השריר שפיתחתי של הסתכלות חיובית ופרשנות מחדש למציאות, קשה ככל שתהיה.

ובאותן שנים, למרות ועל אף, הרחבנו את המשפחה, העסק שלי הפך מעסק קטן של אחד על אחד למרכז בפריסה כמעט ארצית ועוסק מורשה, פיתחתי שיטת אימון אותה אני מלמדת במכללת מעינות בחסות האוניברסיטה הפתוחה, והתקדמתי בצעדי ענק בכל תחום בחיי.

אף אחד לא הבין איך אני מוכנה לחיות בג'ורה הזה (כן, אלו מילים עדינות ממש, האמינו לי), וגם אני לא הבנתי. זה לא שבאמת שהסכמתי לחיות ככה אלא שבהתאם למציאות החיים זו הייתה עובדה. אבל כדי לא להישבר עוד ולהיכנס לדיכאון, הצלחתי לעמוד מול כל אלו שהיה להם מה להגיד (אבל לא הייתה להם אפשרות לעזור) ושם מצאתי את עצמי מוצאת דרך אחרת לראות את הדברים, מבלי לשנות שום דבר במציאות!

להתמודד עם המציאות

כן, גרנו במבנה הזוי, רחוק מאד מלהיות דירה או בית, ודווקא משום כך היו לו כל כך הרבה יתרונות.

המבנה היה נמוך קומה והילדים חגגו כשאפשר היה להרים אותם ומיד הם נגעו בתקרה. זה נתן להם תחושה שהם גבוהים והרימו אותם "עד השמים".

ולא היה צורך בסולם אף פעם. מספיק להרים את היד ולתקן את הפלורסנט. מקסימום כיסא קטן של ילדים והרגשנו שאנחנו נוגעים בשמיים.

היו בה המון נישות שאפשר לשחק איתן. למשל, במקום ארון בחדר המשחקים – הייתה נישה ענקית שמילאנו עד אפס מקום. הרבה בתים היו רוצים נישה יצירתית כזו. קרוב, נגיש ויעיל.

כיוון שלא היו חלונות – לא היה מה לנקות. בפועל, יוצא שמעולם לא ניקיתי חלון ואין לי מושג איך עושים את זה. דווקא זה משהו שאני חיה אתו בשלום.

זה גם אומר שהייתה לי פרטיות מלאה, שזה משהו חשוב עבורי מאד. אף אחד לא יכול היה לראות מה אני עושה בבית (אבל לשמוע את העצבים שלי עולים – בטח שמעו).

תקרת העץ היוותה מקור לבדיחות. כשהגיע מישהו שעוד לא זכה לאטרקציה של ביקור אצלנו, הייתי מספרת לו שאנחנו בכלל גרים בצימר. זו הקומה הראשונה. מעליה יש לנו כמה קומות שאנחנו מעדיפים שלא יראו אותן כדי לא לנקר את העיניים של אף אחד. זו הייתה אחת הדרכים שלי להתמודד עם המציאות ההזויה.

הכל היה נגיש ומידי. המרחק מפינה לפינה בבית היה קצר ומהיר. דיברנו אחד עם השני מכל פינה.

המיקום של המבנה הזה הוא אחד ה-יתרונות הגדולים ביותר, אם לא הגדול שבהם. פסיעה לפני הטירוף של הרחוב המוכר ביותר במגזר החרדי ומרכז הקניות שוקק החיים, אבל עדיין לא בפנים. בלי הרעש והבלגן, בתוך סמטה ציורית שהלקוחות שלי תמיד אמרו שהיא מזכירה להם את צפת העתיקה.

מיקום שמאפשר נגישות של הרכבת הקלה, סמוך לתחנה מרכזית, אוטובוסים בתוך העיר וחניה.

מיקום שהרגיש נח גם ללקוחות החרדיות, גם לדתיות וגם לחילוניות כי אין לו צביון חד משמעי ומיקום נגיש מאד לאלו שבאו מהצפון, מהדרום, מהמרכז או מירושלים עצמה.

מרחק יריקה ממרכז הקהילה אליה אנחנו משתייכים.

סמוך למוסדות הלימוד של הילדים שלנו שחשובים לנו מאד.

מרחק של דקה מחנויות פיצה/פלאפל/גלידה לכל מי שיש לו התקף רעב או תאווה באחת עשרה בלילה ובא לו לנשנש משהו. אפשר גם בחצות.

גינות ילדים בכמה מוקדים במרחקי הליכה יחסית קצרים.

הבית היה תמיד פתוח, כלומר, לא נעול. לא היה מה לגנוב. לא היה מזנון או ארון לשים בו כלי כסף אז חוץ מפמוטות של שבת לא היה כלי כסף בבית (שוב, לא היה מה לנקות!). והתכשיטים שלי כבר מזמן עשויים מחומרים פשוטים יותר כך שאפשר להחליף כל כמה שנים בכיף ולא להיתקע עם תכשיט זהב יקר לנצח, או כמו שתמיד אמרתי: "הלוואי יבוא איזה גנב, אולי ימצא משהו שאני לא יודעת שקיים ונתחלק בו חצי-חצי" (על בסיס הבדיחה של הרשל'ה).

משפחתי שהגיעה לקניות בגאולה, רחוב הקניות המרכזי של המגזר שנמצא במרחק פסיעה מהמבנה שגרנו בו, קפצו בכל רגע שרצו להניח שקיות, לשתות משהו, להיכנס לשירותים...

לא היינו צריכים הודעה. פשוט אפשר היה להיכנס תמיד.

לא שילמנו ועד בית כי אין בניין בעצם, אלא רק אנחנו ועוד משפחה מדהימה שהיו השכנים שלנו (כלומר, דירה אחת שחילקו לשניים) וארנונה נמוכה מאד שהתחלקה בין כולנו.

עלות עליית הגג הייתה נמוכה (יחסית) למקובל באזור הזה שבהחלט היווה שיקול משמעותי.

אפשר היה להשאיר את הבנות הקטנות באמבטיה לשעה של כיף ומשחקים בלי לחשוש כי מכל פינה בבית יכולתי לצפות עליהן ולוודא שהכל בסדר.

המדהים הוא, שלמרות הצפיפות וחוסר הנוחות, היינו מלאים באורחים שבאו לשבתות להתפלל בבית הכנסת הקהילה (גיסים ואחיינים נשואים). הם באו בחגים המשמעותיים (פסח, סוכות ושבועות) וגם בשבתות סתם כך. אכלו אצלנו 'אחד על השני', ועדיין המשיכו להגיע. זה תמיד הפתיע אותי שהם ממשיכים לבוא, יחד עם זה אני גם מבינה למה בכל זאת הם באו, כי עם יד על הלב - בעלי ואני נתנו לכל אחד להרגיש בבית כשבעלי מקפיד לקנות לכל אחד את השתיה שהוא אוהב (סודה, קוקה קולה, פפסי מקס, קולה זירו, עם גזים, בלי גזים) ולהתאים את הדג שהוא אוהב (יש מי שאוכל רק גפילטע ויש מי שרק סלמון מבושל ויש מי שרק דג אפוי) ואת האוכל המותר (אלו שאסור להם גלוטן, למשל).

והאורחים היקרים שלנו היו אלו שהשאירו לנו טעם של "משפחה" בזמן שכל האחים והאחיות של בעלי ושלי גרים מחוץ לירושלים ובקושי אנחנו נפגשים.

זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם המציאות. בחרתי מה לעשות עם מה שלא ניתן באותן השנים לשנות.

ההחלטה: עוברים דירה

אבל כשהתבשרתי שמחכה לנו תינוק חדש, הכרזתי שלמבנה הזה אני לא מכניסה יצור אנושי נוסף משום סוג שהוא. זה הקו האדום שלי. לא משנה מה המחיר, כלכלי, נפשי, פיזי, אני את המבנה הזה עוזבת. והפעם – ברצינות.

הפכנו את העולם. פנינו לכל מי שאפשר, חיפשנו בכל עיתון, נרשמנו למאגרי דירות, תלשנו מספרי טלפון ממודעות רחוב, חיטטנו רגלינו...

ולא מצאנו.

חודשים.

זה היה נראה כאילו הקב"ה לא רוצה שנמצא עכשיו את הדירה. יש לו תכניות אחרות בשבילנו. ידענו שיש לו תכניות אבל לא ידענו איזה, והחזקנו, בעלי ואני, אחד את השני, ברגעים שכבר אחד מאתנו נשבר. עברנו תקופה של התחזקות גדולה באמונה.

וכמה שהתפללתי תמיד, התפללתי הפעם יותר מתמיד.

מה כבר התפללתי?

שיהיו לי כמה בלטות לדרוך עליהן בלי להיתקל בשום דבר

שאזכה לראות מהדירה שלי קצת שמים

שיהיה אוויר אמתי, ולא רק של מזגן ואור, של שמש ולא רק של פלורסנטים

שלילדים שלי יהיה חלון להסתכל ממנו, כך שניתן יהיה לראות משהו חוץ מכלום

ושאני אוכל לדעת מה מזג האוויר רק מצפייה בחלון ולא מהחדשות או מירידה למטה אל מחוץ לדירה,

וגם קצת שטח משחק לילדים שלי. שיוכלו לקפוץ, לרוץ ולרקוד!!! הם כל כך אוהבים לרקוד ובמבנה הזה הם נתקלו אחד בשני כל הזמן. לא יכולתי להפריד ביניהם כי לא היה לאן. אז שיהיה להם שטח לרקוד ולפזר צעצועים, גם אם זה ירגיז אותי מאד.

התפללתי שתהיה להם מרפסת או חצר,

ושירותים אחד נוסף,

ושכנים. למרות שהיו לנו שכנים נדירים ממש, הילדים לא היו באותם הגילאים ואני כל כך רציתי שלילדים שלי יהיו חברים בבניין לימות החורף ולימים של שיגרה.

והדירה הזו נמצאה מעצמה, כשכבר התייאשנו והבנו שיש לאלוקים תכניות אחרות בשבילנו. אני מקווה לספר על כך בטור נפרד, אבל דבר אחד ברור - זה לא משנה מה הנסיבות שהביאו אותנו להיכנס למבנה ההזוי הזה מלכתחילה (כי זה סיפור בפני עצמו), ולא מתאים לי כרגע לפרט מה הסיבה ששהינו שם יותר מידי זמן, אבל כל אלו הם עובדות. מציאות. נסיבות חיים.

ורק אני, בעלי וילדיי יכולים לבחור מה לעשות איתם.

בחרנו.

חיינו רוב הזמן את היתרונות.

היו גם רגעי חסרונות ונפילות לייאוש, חוסר תקוה ותחושת מצוקה אמתית (בעיקר שלי).

השאלה מה היה יותר (ייאוש או תקוה, תקיעות או צמיחה, טוב או רע) והשאלה איך גדלתי באותן השנים למרות ועל אף.

אני גאה בעצמי. טופחת על השכם, מוחאת לעצמי כפיים, אומרת לעצמי שאני גדולה מהחיים.

לא בגלל.

בזכות.

בזכות הקושי.

אז איך יוצאים לחירות?

מחליפים משקפיים.

עושים סוויטש' בראש ובעיניים.

בוחרים איך להסתכל על הדברים, בוחרים במה להתמקד.

זו עבודת חיים שמשנה את החיים במובן הכי פשוט של המילה.

דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו ​