סיפורה של קטי גל: מהלהקה הצבאית אל ריבונו של עולם

"נולדתי בצפון הארץ, בקריית שמונה", פותחת קטי גל את סיפורה. כאשר אנו משוחחות נשמעים קולותיהן המתוקים של ילדותיה הקטנות ברקע. קטי מידי פעם עוצרת ומתייחסת אליהן בסבלנות. "זכיתי", היא אומרת בהתרגשות, "זכיתי שיש לי בנות נהדרות, שיש לי בית ומשפחה. זכיתי, זוהי הגשמת חלום".

קולה הופך למעומעם כשהיא שבה לדבר על הימים בהם היא הייתה רחוקה מהגשמת החלום הזה. זיכרונות הילדות הראשונים שלה הם ממוסד בית הילדים בו היא בילתה את שנות ילדותה הראשונות, בחיפה. "מדובר במוסד שמגיעים אליו בדרך כלל ילדים מתוקף צו בית משפט, לאחר שהוריהם לא יכולים לטפל בהם מכל מיני סיבות", מסבירה קטי, "במקרה שלי גדלתי לאם חד הורית במשפחה מרובת ילדים שסבלה ממצוקה קשה וקרסה תחת העומס. לכן מגיל צעיר מאוד נאלצתי להתחנך במוסדות חינוך שונים.

"אני זוכרת את ימי הילדות שלי במוסד, ואני חושבת שאחד הדברים שאני יכולה להגיד בצורה ברורה הוא שהרגשתי כבר מגיל צעיר מאוד שיש איזו השגחה כלשהי. לא היה לי מושג בנוגע לדת, אבל הייתה לי הרגשה שיש לי שמירה עליונה. באיזשהו מקום בלב הבנתי שלא ייתכן שאני ילדה כל כך קטנה ונמצאת לבד במוסד. הייתה לי ידיעה שיש איזה כוח עליון".

פרק ראשון: ילדה של צלילים

"בגיל חמש וחצי העבירו אותי לפנימיית כפר הילדים בכרמיאל", ממשיכה קטי, "זהו מקום מקסים שאני חבה לו הכרת הטוב עצומה, שם התחנכתי עד הצבא. בתחילה סבלתי מבעיות התנהגותיות. אבל כיום, במבט לאחור, אני יכולה לומר שזה התחיל מהרקע המשפחתי המורכב שלי. צמאתי לכל תשומת לב אפשרית, ובאופן לא מודע בחרתי לקבל אותה בדרך שלילית - זה גרם לי לחוות שנים לא פשוטות בכלל".

כבר באותה תקופה, בעודה ילדה קטנה ואומללה שמשוועת ליחס חם ואוהב, הייתה מודעת קטי לכישרון השירה הנדיר שלה. "מאוד אהבתי לשיר וגם ידעתי שיש לי קול יפה ואני מוכשרת בשירה, אבל אף אחד לא שמע אותי שרה חוץ משותפותיי לחדר. הייתי שרה להן לפני השינה, בכל לילה".

בגיל שלוש עשרה התרחש אצלה שינוי לטובה: "זה היה כשהגיעה אם בית חדשה לפנימייה,אילנה בר חמא, היא עזרה לי להביא את עצמי למצוינות. גם מנהל הפנימייה,מר רזי שושני, שוחח אתי ונתן לי להבין שהבחירה בידיי ,שאם לא  אתפוס את עצמי, יזרקו אותי מהפנימייה, וידעתי טוב מאוד שלא יקבלו אותי לשום מקום אחר. אז הבנתי שהבחירה היא שלי ואני אחראית לעתיד שלי וחלמתי על עתיד טוב בהרבה מהעבר שחוויתי . לאחר מאמץ  ותמיכה סיימתי את אותה שנה בהצטיינות. כך המשכתי להגיע למצויינות עד סוף כיתה י"ב. קלטתי פתאום שזו הדרך היחידה שלי להגיע לחיים טובים, והיה חשוב לי להוכיח את עצמי.

"לקראת הגיוס לצה"ל חלמתי  להתקבל ללהקה צבאית, זה היה החלום שלי", מגלה קטי. "למרות שהיה ידוע שצריך פרוטקציות וקשרים, שמעולם לא היו הצד החזק שלי, לא התייאשתי. אמרתי לעצמי: 'אם אנסה - חמישים אחוז שאצליח וחמישים אחוז שאכשל , אם את לא אנסה אז מאה אחוז נכשלתי". ובאמת, ניגשתי למבחנים ופשוט עברתי אותם בהצלחה. כך הצלחתי להגשים את אחד החלומות הגדולים שלי. מבחינתי היה מדובר בפריצת דרך מאוד משמעותית בחיים, זה היה ניצחון גדול, להגיע למקום שהרבה גדולים וטובים נפלו בו. הרי יש כל כך הרבה זמרים מוצלחים שלא עברו את המבחנים ללהקה הצבאית. אחר כך הגיעו שנתיים חלומיות בהן שרתי בלהקת פיקוד צפון, וזו היתה תקופה מאוד מכוננת עבורי בחיים. פתאום התחלתי להרגיש שאני יכולה להגשים כל שאיפה בלי קשר לעבר ולרקע שממנו אני מגיעה".

פרק שני: נס ביפן

"אחרי הצבא השתבש הכל", חוזרת קטי לאותם ימים. "הייתי בטוחה שאני עומדת לפני פריצת דרך ענקית בתחום השירה, היה ברור לי שאני הולכת להיות הזמרת הבאה. אבל כל הדלתות נטרקו לי בפנים. לבסוף, ברוב תסכולי, החלטתי לטוס ליפן, לשלב עבודה וטיול , מאחר ולא היו לי חסכונות , זו היתה האפשרות היחידה עבורי .התגוררתי עם קבוצת ישראלים, עבדתי על בסטה כמוכרת תכשיטים חסכתי כסף ובינתיים גם טיילתי. הגעתי למצב בו הייתי עובדת במשך מספר חודשים ביפן חוסכת כסף ואז טסה לתאילנד , הודו ודרם קוריאה ומטיילת, שוב חוזרת ליפן לעבוד ולחסוך בהמשך גם התחלתי ללמוד יפנית בבית ספר לתושבים זרים ביפן.  

"היו לי המון השגחות פרטיות בחו"ל, ממש ניסי-ניסים", היא אומרת, ועל אחת מהן היא מספרת בהתרגשות: "בערב ראש השנה הייתי בדירה עם חבריי הישראלים, הייתה שם אווירה מתוחה משום מה והחלטתי שאני מעדיפה לצאת לעבודה. לפתוח את הבסטה שלי כבכל יום חול. וזה מה שעשיתי, יצאתי אל המקום בו הייתי ממקמת את הבסטה שלי והתחלתי לפרוק ציוד מהרכב, ופתאום תפסתי את עצמי: מה אני עושה כאן – יהודייה בין הגויים? הרי זה ערב ראש השנה. באותו רגע אספתי את כל החפצים שלי וחזרתי לדירה והעברנו את החג. לאחר החג, כשהגעתי לפתוח את הבסטה שלי נחרדתי לגלות שבדיוק במקום בו אני פותחת את הבסטה , הייתה שלולית ענקית של דם, נרות ופרחים מונחים על הרצפה, בדיוק על הבלטות שעליהן אני פותחת את הבסטה שלי– מזועזת שאלתי את העוברים והשבים –מה קרה שם, ואז סיפרו לי שממש בלילה שבו נעדרתי, התחוללה קטטה בין המאפיה הסינית ליפנית , ובדיוק במקום בו אני עומדת, התרחש רצח נוראי".

איך הרגשת?

"הייתי מזועזעת לגמרי. זה משהו שטלטל אותי. קלטתי בשנייה איך שהחיים שלי ניצלו, אבל עדיין, הייתי כל כך רחוקה מריבונו של עולם, עד שלא הבנתי בכלל שהקב"ה בכבודו ובעצמו הציל אותי ממקום הרצח. זה פשוט לא היה במודעות שלי. היום אני יודעת שהירהור אחד של תשובה הציל לי את החיים . רגע אחד בו עמדתי והרגשתי שאני חלק מהעם היהודי – היה רגע גורלי . כמה כוח יש ליהודי שרק מהרהר בתשובה". 

פרק שלישי: נעים להכיר, אהובה

כעבור שלוש שנים שבה קטי לארץ והתחילה את חייה. "מצאתי עבודה במרכז הארץ ושכרתי דירה בתל אביב. התחלתי לעבוד ובמקביל החלטתי ללמוד רפואה משלימה. את עולם המוזיקה דחקתי הצידה, לא היה לי כוח להתמודד אתו. זה היה כמו פצע פתוח שאני לא רוצה לגעת בו ומעדיפה שיישאר סגור".  

אבל דווקא בלימודים אומרת קטי שהיא החלה לחוש משהו מוזר: "כעבור שלוש שנים הייתי כבר לקראת סיום הלימודים, כשהמרצה שלי ביקשה שאתלווה אליה להיות עוזרת בכיתה החדשה שנפתחה למטפלות. נכנסתי וראיתי אישה שלא התאימה בכלל לנוף של הכיתה. כולן שם היו בנות צעירות בשנות העשרים לחייהן, ואילו היא הייתה נראית כמו סבתא של מישהי – אישה דתייה, מבוגרת, בת שבעים או שמונים. אני זוכרת איך שנתתי מרפק למרצה ושאלתי אותה: 'זו אמא של מישהי?' והיא ענתה לי: 'לא, זו דווקא תלמידה'".

קטי מציינת כי היא לא היססה, וניגשה אליה: "ניסיתי לפתוח עם האישה הזו בשיחה והיא סיפרה לי על כך שקוראים לה אהובה. שאלתי אותה אם היא רוצה להיות מטפלת, והיא הסבירה שדווקא לא, והיא רק רוצה לברוח קצת מהמחשבות, לכן באה ללמוד כאן. "כבר מהרגע הראשון הרגשתי שיש בה משהו  ממגנט", אומרת קטי, "ניסיתי לגשת אליה, הרגשתי שאני מאוד רוצה להתחבר אליה, אבל היא דווקא לא היתה מאוד להוטה לשוחח איתי. עשה רושם שהיא לא מתרשמת מהמראה שלי, כי הייתי מאוד רחוקה להיות לבושה בצניעות – כולי מלאה בעגילים, 'נקבים-נקבים, חלולים-חלולים', רעמת תלתלים פרועה, קרעים בג'ינס, קעקועים לא עלינו. נראיתי כמו מישהי שברחה מאיזו מסיבה בהודו, ואילו היא אישה מבוגרת דתייה ומאוד צנועה. על אלו נושאי שיחה יכולנו  לדבר?"

אבל ההזדמנות הגיעה מוקדם מן הצפוי: "כשסיימתי את הלימודים הודיעה לנו המרצה שיהיה עלינו לעשות סטאז' והיא ביקשה שכל אחת מהקבוצה שלנו  תיקח תלמידה מהקבוצה של המתחילות ותעשה עליה את הסטאז'. ככה נכנסנו לכיתה של המתחילות והחלטנו לחלק בינינו את התלמידות על ידי הגרלה, ומי יצאה לי בגורל? אהובה כמובן. אני הייתי מאושרת, אבל היא ממש נבוכה. היא הרגישה לא נעים אבל סרבה להצעה שלי לטפל בה ,אבל אני אמרתי לה: 'אל תדאגי, אגיע עד לבית שלך. איפה את גרה?' והיא השיבה לי: 'בתל אביב'.

"ובאמת", אומרת קטי, "פשוט הגעתי אליה לבית. מיד כשנכנסתי אליה הביתה הרגשתי איך שמשהו באווירה של הבית מזכיר לי בית כנסת. התחושה שלי הייתה שאני נכנסת למקום קדוש. כבר מהפעם הראשונה שביקרתי אצלה הרגשתי שנוצרת בינינו ידידות עמוקה. שיש בינינו קשר מיוחד.

"המשכתי לפגוש אותה מעבר לשעות של הטיפול והסטאז'. פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת להתנתק ממנה . "ואז", אומרת, קטי, "באחת הפגישות שלנו פתאום מצאתי את עצמי שואלת אותה: 'מה את עושה בשבת? את לבד?' ואהובה השיבה לי: 'מה פתאום? אני לא לבד'. ואני לא מבינה כלום ושואלת אותה: 'אז מי נמצא אתך?' והיא עונה לי: 'ה' אתי. יהודי אף פעם לא לבד'. כל כך התחברתי למילים האלו ולגישה ולאמונה הפשוטה שלה. אבל החלטתי שאני לא מוותרת ושאלתי אותה: 'מה דעתך שאבוא אלייך בערב שבת?' היא ממש התפלאה, אבל מבחינתי זה כבר היה סגור.

"ביום חמישי", ממשיכה קטי, "התקשרה אליי אהובה והודיעה לי שאני מוזמנת, אבל שאקח בחשבון שמיד אחרי הדלקת נרות היא יוצאת לבית הכנסת. כל כך התרגשתי והודעתי לה שאני מצטרפת אליה, אבל שמעתי בקולה שהיא מבוהלת, אז המשכתי ואמרתי לה: 'אל תדאגי, אבוא כשאני לבושה בצניעות'. "הבעיה", היא מוסיפה, "שבערב שבת, כשחיפשתי בארון הבגדים שלי בגדים צנועים פשוט לא היו לי. בסוף איכשהו  מצאתי סוודר עם שרוולים ולבשתי אותו מתחת לאיזו שמלה.

"הגעתי עם אהובה לבית הכנסת, והרגשתי איך שכל המבטים ננעצים בי. כנראה שלמרות מאמציי לא באמת הייתי לבושה בצניעות המקסימאלית... אבל בתוך כל האי נוחות פתאום שמעתי קול שירה: 'לכה דודי לקראת כלה' ושמעתי את הקהל שר, ומול העיניים ראיתי את ארון הקודש שעליו כתוב 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד', וזה היה רגע כל כך חזק, הרגשתי שהלב שלי פשוט מתפוצץ. הרגשתי גל חום, התרגשות ודמעות.  אני לא זוכרת עוד מצבים בחיים שלי שבהם הרגשתי ככה, אולי רק ברגע החופה שלי או בלידות. זה היה רגע בו פשוט הרגשתי אלוקות, שהנשמה שלי רוצה רק דבר אחד – להתחבר עם הקב"ה. זה מה שרציתי, וידעתי שאם ייתנו לי מאה עשרים שנה להיות בתוך הרגע הזה, מול ארון הקודש, זה בדיוק מה שאבחר כי פה הנשמה שלי רוצה להיות".

פרק רביעי: בלבול, בלבול, בלבול

באותם ימים מציינת קטי שהחיים שלה היו טובים ויפים. "הייתי מאוזנת מאוד מבחינת קריירה – חייתי בתל אביב, היו לי חיי חברה עמוסים, תפקיד ניהולי בחברת סלקום, ובנוסף היה לי גם עסק כמטפלת משלימה. הרגשתי בשיא הפריחה שלי,אפילו חזרתי להופיע כזמרת בפאבים בתל אביב. אבל עדיין, היה משהו שלא הסתדר לי. לא הצלחתי להבין מה התכלית שלי בעולם. הרגשתי שזה לא ייתכן שבאתי לכאן בשביל 'לעשות חיים' במשך 120 שנה ואז למות וזהו. היה ברור לי שצריכות להיות תכלית ומשמעות.  

"כשחזרתי מהשבת עם אהובה חשבתי על כך המון, מצד אחד ידעתי שאני אוהבת את בית הכנסת ואת המקום הזה שנותן לך להבין שקיים מישהו למעלה, אבל מצד שני גם היה ברור לי שלא ייתכן שאתקרב לדבר הזה, מה אני צריכה את זה ? מה חסר לי בחיים? אבל בתוך כל המחשבות מצאתי את עצמי מתקשרת שוב לאהובה ומזמינה את עצמי לשבת נוספת. אהובה הייתה המומה, אבל היא אישה עדינה וקיבלתה אותי בשמחה. וכך מצאתי את עצמי מגיעה אליה ושוב הולכת לבית הכנסת ושוב הדמעות וההתרגשות, והרצון האדיר להישאר נטועה בתוך הרגע הזה. הרגשתי כל כך קרובה לריבונו של עולם, היה ברור לי שאני צריכה לעשות עם זה משהו. וככה המשכתי והגעתי לאהובה עוד כמה פעמים".

קטי מציינת שבפעמים הראשונות היא הייתה נוסעת אליה במונית, אחר כך עברה לנסוע באופניים. "ואז בשבת אחת יצאתי מאהובה והסתכלתי על האופניים ובהחלטה של רגע החלטתי שאעשה את הדרך ברגל ואת האופניים אקח במוצאי שבת. מדובר במרחק של ארבעים וחמש דקות הליכה, אבל הרגשתי טוב עם עצמי וצעדתי ברגל עד לדירה שלי, כשהדבר היחיד שאני שוכחת הוא שלא השארתי שום אור. כל הדרך רק דיברתי עם עצמי שזו תהיה השבת הראשונה שאשמור ושזה בכלל לא קשה ולא מסובך. אבל כשהגעתי וראיתי את הבית החשוך לחלוטין כבר התחרטתי ודחיתי את זה לשבת הבאה, כשהכל יהיה מאורגן".

ואז, אומרת קטי שהתחיל תהליך חדש בחייה – תהליך הבלבול. "אם קודם לכן הרגשתי הכי מאוזנת בעולם והיה לי טוב עם עצמי, אז פתאום נכנסתי לתהליך חדש ומבולבל, בו לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. במקום מסוים הבנתי שאני רוצה להיות דתייה אבל לא הבנתי לאיזה זרם אני משתייכת, התחלתי לשמור חלק מהמצוות, אבל חלק מהדברים לא הכרתי. הרגשתי שאני לא שייכת לשום מקום, כי בשביל חבריי החילוניים אני כבר מידי דתייה, ובשביל הדתיים אני עוד רחוקה מהדרך. אני בעצם לא שייכת לשום קבוצה.

"זו הייתה תקופה מאוד קשה, בכל פעם שהלכתי קצת קדימה, פתאום מצאתי את עצמי שוב נופלת לאחור. אם קיבלתי על עצמי שבת, אז פתאום התחלתי להרגיש: 'בשביל מה בכלל נכנסתי לזה? זה הורס לי את כל החיים'. הייתי כל כך מוטרדת עד שזה הוביל אותי לטיפול פסיכולוגי שדווקא היטיב איתי. היה לי מטפל מדהים, ולמרות שהוא לא היה דתי, היה ברור לו שהדרך שאני מכוונת אליה היא הדרך שטובה ומתאימה לי, והוא פשוט עזר לי להיות שלמה איתה".

קטי גם מציינת שבכל התקופה של ההתעוררות היא נעזרה מאוד בערוץ הידברות. "אפילו בשעות העבודה הייתי מתחברת לערוץ הידברות ודרך האוזנייה שומעת כל היום שיעורים של הרב זמיר. זה מאוד עזר לי ולמדתי מזה המון".

פרק חמישי: אל המדרשיה

לקראת יום הולדתה ה32 היא הרגישה שמצאה פחות או יותר את המסלול. "הרגשתי שאני מאוד אוהבת את ריבונו של עולם ודווקא בגלל זה אני כל כך רוצה להקים משפחה. אבל לא ידעתי איך יש לי סיכוי למצוא שידוך במצב שבו אני נמצאת. הרי זה נראה כמעט בלתי אפשרי.

"באותה תקופה היה בדיוק חודש אלול", היא מספרת, "ואני זוכרת איך שהתפללתי להקב"ה ואמרתי לו: 'ריבונו של עולם, אני מוכנה ללכת הכי רחוק כדי לקבל את הזיווג שלי ולהקים בית, אבל אין לי מושג לאיפה ללכת ואיך לפנות. אז אני משליכה את עצמי בידיך, אל תוך זרועותיך, ואתה תכוון אותי. ככה, בלי גבולות ובלי תנאים, תוביל אותי לאיפה שאי צריכה להגיע".

ואז, קטי מציינת, שתוך כדי תפילות היא קלטה פתאום שהיא נמצאת ערב ראש השנה והיא צריכה למצוא מקום להתארח בו. "בשנים האחרונות התארחתי אצל האחים שלי, אבל באותה שנה כבר הייתי במצב מתקדם מבחינה רוחנית והרגשתי שביום כל כך משמעותי בו הקב"ה מחליט על כל השנה שעומדת להיות לי, אני לא רוצה לפספס את ההזדמנות. למזלי, קיבלתי דרך חברה של חברה טלפון של שליחה בתל אביב, הרבנית מינדי שמרלינג שהזמינה אותי להתארח בבית חב"ד. האמת היא שבתחילה היה נראה לי ממש מוזר שיש בית חב"ד בתל אביב, חשבתי שיש רק בחו"ל, אבל הגעתי לסעודה וראיתי שיש שם עוד אורחים ממש כמוני, לא הרגשתי שונה, הרגשתי בבית.  ויחד עם זאת, ראיתי גם את השליחים המדהימים – הרב שמערלינג  והרבנית ובאותו רגע הבנתי שבדיוק כזה בית אני רוצה לזכות להקים".

בסיום הערב פנתה קטי להיפרד מהרבנית שמרלינג ובינתיים שיתפה אותה בכך שתהליך התשובה שלה קצת תקוע. "אני רוצה להתקדם, אבל מרגישה שאין לי כלים", היא הסבירה לה, ובאותו רגע מינדי סידרה לה מיד אירוח לכל חגי תשרי, ועל הדרך גם גילתה לה שנפתחת מיד אחרי החגים  מדרשת חב"ד לבנות בבמרכז תל אביב בשם 'בית שושנה'.

"האמת היא שזה מאוד שימח אותי", מציינת קטי, "כי חיפשתי מקום שאוכל ללמוד בו. בהשגחה פרטית נכנסתי למדרשיה, וזה היה לקראת יום ההולדת ה-32 שלי שחל בסוף חודש תשרי, שם חגגתי אותו בהתרגשות מרובה. הלימודים במדרשה חשפו אותי לעולמה הקסום של החסידות ולדמותו המרהיבה של הרבי מליובביטש.

עברה מאז חצי שנה, התחזקתי מאוד בזכות הלימודים במדרשה וקיבלתי על עצמי לנהוד בכל מנהגי חב"ד ,טסתי לניו יורק לציונו של הרבי ולבית מדרשו 770, שם התפללתי על כך שאזכה למצוא את זיווגי ולהקים בית נאמן. כשחזרתי לארץ הרגשתי באיזו תחושה בלתי מוסברת שהזיווג שלי קרוב, אבל שיש משהו שאני חייבת לעבוד עליו קודם לכן כדי לזכות לכך. ככל שחשבתי על כך יותר הבנתי מהו הדבר – זוהי מידת הגאווה. כי אני גרה לבד במשך כל כך הרבה שנים, ואני צריכה ללמוד לחלוק, להתחשב ולהתאמץ עבור האחר. ואז, פתאום ידעתי את התשובה, הבנתי שאני צריכה ללמוד לחיות עם עוד אנשים, גם כשלא מסתדר לי, וכך החלטתי לעבור לגור במדרשה. זה היה צעד שהיה עבורי כמו קריעת ים סוף", היא מדגישה, "הייתי בת שלושים ושתיים, מנהלת צוות של שמונה עשר עובדים, ופתאום לעבור לגור בתנאי פנימייה עם שטח פרטי של מטר על מטר ולהיות שותפה לתורנויות מטבח ושירותים? אבל החלטתי שאני הולכת על זה ומוכיחה לעצמי שאני ראויה להקים בית. עברתי למדרשיה, וארבעה ימים אחר כך פגשתי את בעלי", היא מתרגשת. "הוא הגיע לארץ לביקור שאותו הוא ניצל לטובת לימודים בישיבת חזון אליהו בתל אביב. לאחר מספר חודשים הפגישו בנינו, ומבחינתי כבר פעם הראשונה ראיתי בוודאות שזה זה, אחר כך", היא מציינת בהומור , "רק נשאר לי לשכנע אותו שזה באמת זה... "אמנם באותו שלב היה בינינו פער, כי הוא היה ממש בתחילת דרכו בתהליך התשובה, אבל היה ברור לי שהוא עומד לעלות ולהתעלות. הסתכלתי על הפוטנציאל וידעתי שאני הולכת על זה. כבר לאחר החתונה התברר לי שעשיתי את הדבר הנכון בעצם ההסתכלות שלי קדימה ובזיהוי התכונות המיוחדות שדחפו את בעלי קדימה".  

פרק שישי: פנים לעתיד

את סיפורה חותמת קטי בהתרגשות: "בעלי ואני נשואים כבר ארבע וחצי שנים, זכינו ויש לנו שתי בנות מקסימות, בתחילת דרכנו התגוררנו בדיטרויט, אבל כיום אנחנו גרים בארץ. אני עדיין שומרת על קשר טוב עם אהובה וגם עם הרבנית שמרלינג,וכמובן עם בני משפחתי אבל ההפתעה הגדולה ביותר שלי היא בכך שפשוט חזרתי לקדמת הבמה כזמרת ומרצה לנשים ובנות מכל גווני הקשת היהודית בארץ ובעולם. זו השליחות שלי "

לשיר?

"כן, ממש כך. זה התחיל באירוע של חב"ד בו הזמינו אותי לשיר, ואחר כך זה עבר מפה לאוזן והתחילו להזמין אותי בכל רחבי הארץ וגם בקהילות בחו"ל. זה מדהים, כי בעבר כשניסיתי לפתח את התחום הזה לא הצלחתי, ופתאום זה הגיע מעצמו. אני מופיעה ושרה, ומגוללת את הסיפור האישי שלי,עם כל המסרים העמוקים והחשובים שבו ואחד המסרים החשובים ביותר - שהקב"ה צועד עם כולנו יד ביד, צריך רק לפתוח פתח קטן לאמונה ולגלות אותו.כל מה שאני עושה היום הוא מתוך תחושת שליחות ,היום הרבי מליובביטש הוא מקור הכח וההשראה עבורי לעשיה בתוך הבית ומחוצה לו כדי לעזור ולהאיר נשמות יהודיות ולקרבן לשורש היהודי. ברוך ה' דווקא היום כאשה חרדית רעיה ואם אני זוכה לממש את עצמי בכל המובנים".

לסיום היא מוסיפה: "בעלי שמע בהתוועדות חסידית שהרמב"ם פוסק להלכה שהשופר לכתחילה צריך להיות כפוף.  כי דווקא בגלל שהשופר הוא עקום, התקיעה שלו כל כך חזקה. כך גם החיים שלי, אמנם בתחילה היו מבולבלים, קשים ועקומים, אבל זכיתי להגיע למקום בו אני נמצאת היום לא למרות מה שעברתי, אלא בזכות מה שעברתי".