ה’מוגלי של ספרד’ מתחרט על הרגע שהחליט לחזור לציוויליזציה. מדוע?

במשך 12 שנה חי מרקוס רודריגז פנטויה בג'ונגלים של ספרד, לצד הזאבים שהפכו לחבריו הטובים ביותר. הוא נמצא על ידי רשויות ספרד בהיותו בן 19 – אז עבר רה-סוציאליזציה (חינוך מחדש) להטמעת ערכי האנושות והקודים החברתיים הנהוגים בה, אך לדברי 'המוגלי של ספרד', הוא לא באמת הצליח להשתקם ולהיות חלק אינטגרלי מהציוויליזציה.

בראיון ל-BBC מספר רודריגז בן ה-72, כי הרגע בו נלכד על ידי הרשויות היה הרגע שבו נהרסו חייו כליל ולא ישובו עוד למה שהיו, למה שהרגיש וחווה כשחי לצד הזאבים. ילד הזאב שגדל במערה בהרי הסיירה מורנה שבספרד, נמצא כשהוא עירום למחצה, מתנהג ו'מדבר' בשפת הזאבים.

אמו של רודריגז נפטרה כשהיה בן שלוש, אך אביו סירב להכיר בו והוא נשלח להרים כדי ללמוד רעיית צאן אצל אדם זקן, שאף לימדו את אמנות ההישרדות בג'ונגלים. כשהיה בן שבע נעלם גם אותו הזקן מחייו, ככל הנראה נפטר בפתאומיות אך רודריגז לא יכול היה להגיד בוודאות האם הוא מת או עזב אותו.

עד כמה שסיפורו אולי נשמע מופרך, מאז, גדל הילד עם גורי הזאבים ("קיבלו אותי כאח") וחלק את המערה הגדולה עם נחשים, איילים ועטלפים. "יום אחד נכנסתי למערה, שיחקתי עם גורי הזאבים ונרדמתי שם. רק מאוחר יותר, כשהתעוררתי, גיליתי שהאימא שלהם הביאה להם בשר לאכול. הייתי רעב מאוד, וכשאחד הגורים התקרב אליי – ניסיתי לגנוב לו את האוכל, אבל האימא זינקה לעברי עם הטפרים שלה אז התרחקתי. רק אחרי שהאכילה את הגורים שלה, היא זרקה גם לכיוון שלי חתיכה של בשר", שחזר רודריגז. "פחדתי לגעת בבשר כדי שהיא לא תתקוף אותי, אבל אז ראיתי שהיא דוחפת את הבשר עם האף שלה לכיוון שלי וביד רועדת לקחתי אותו ואכלתי".

החזרה לציוויליזציה:"לא יכולתי להתמודד עם כל כך הרבה רעש"

כשנמצא הוכרח רודריגז להיכנס לבית יתומים, שם למד מחדש כיצד ללכת על שתיים ולא על ארבע, כיצד לאכול בסכין ומזלג ולא בידיים, ועוד ועוד נימוסין שמטרתם להפוך אותו ליציר חברתי, אך לדבריו, מעולם לא באמת חש שהוא חלק אינטגרלי מבני האדם אותם הוא מגדיר 'קרים'.

חוויה טראומטית במיוחד שנרשמה אצלו הייתה הביקור הראשון אצל הספר, והחשש שמכונת הגילוח תשסף את גרונו. גם לחיים הרועשים לא התרגל רודריגז מעולם, וכך סיפר: "החזרה לציווילזציה הייתה הטראומה הכי קשה שלי. לא יכולתי להתמודד עם כל כך הרבה רעש של מכוניות ואנשים. פחדתי לחצות את הכביש, פחדתי להשתלב ולהיות כמו כולם".

לפני חודשים אחדים חזר רודריגז למערה ההיא שבין ההרים במטרה להצטלם בה לסרט תיעודי על חייו, אך כל מה שנותר מהנוף ההררי-פראי של ילדותו הוא שכונת קוטג'ים מפוארת שנבנתה שם. ולמרות זאת, הוא עדיין יכול לשמוע את קולם של חבריו הזאבים, "מתנשפים וקוראים בין ההרים", כדבריו. "אפשר להבין שהם שם, למרות שלא קל לראות אותם. יש שם זאבים ואם תקרא להם הם יגיבו, אבל הם לא יתקרבו אליי כי אני מריח כמו אנשים".