פרשת תזריע-מצורע: כשזוהמה של לשון הרע נשארת בתוך הגוף

בפרשתנו אנו עדים לאחת התופעות המופלאות. אדם חוטא בחטא מסוים, והנה, בלא הודעה מוקדמת, מופיעים עליו, על בגדיו או על ביתו כתמים משונים ומפחידים.

לנגעים אלו אין כל שייכות למחלות הצרעת הידועות לרופאים, אלא הם מחלות בלתי טבעיות, הנשלחות מן השמים על האדם כעונש וככפרה על עוונותיו.

את ההוכחה הברורה ביותר שנגעים אלו אינם בגדר מחלות טבעיות מוכיח האור החיים הקדוש מכך שידוע לפי כללי הרפואה שריפוי מחלות עור ונגעי בתים דורש שמש ואוורור, ואילו כאן, בנגע הצרעת, מסגירים וסוגרים את הבית הנגוע ללא אור שמש, ובכל זאת – דווקא על ידי הסגרת הנגע הריהו מתרפא.

ולמה עשה כן הקב"ה? כדי שידע המצורע שאין מדובר במחלה רגילה, אלא באותות בלתי טבעיים מאת ההשגחה העליונה, לעוררו לשוב בתשובה על חטאיו. ואם כן, גם שיטות הריפוי הן אחרות ורוחניות, ורק אם ישוב בתשובה, יהפוך הנגע את עינו.

לכן אסור למצורע להסיר את הנגע בעצמו, כפי שנאמר "ואת הנתק לא יגלח" (לקמן י"ג, ל"ב), והסביר בעל ספר החינוך: "משורשי המצווה, לרמוז שיסבול כל אדם איזה צער ואיזה עונש שיענישנו הקב"ה ולא יבעט בהם. ואל יחשוב שיהיה יכולת בידו לבטל אותם ולהעלימם מן הבריות, רק יש לו לבקש תחינה מאת הקב"ה, שירפא מחץ מכותיו".

על כל פנים, עצם זה שמשמים בוחרים לאותת לו לשוב בתשובה, הדבר מורה שהוא איש מעלה. הגאון רבי אברהם משה דימרי זצ"ל (מחכמי גאבס שבתוניסיה) בספרו "ישמח משה", כותב שזו הסיבה שהתורה מתייחסת למצורע בתואר "אדם", שהוא מורה על מעלה וחשיבות (זוהר ח"ג מ"ח א'), וכן נאמר "והיה", שהוא מורה על שמחה (מגילה י' ע"ב). שכן אם מתייחסים אליו ומאותתים לו, יש לו לשמוח על כך שיש לו תקווה לתיקון.

*

כיום, נגע הצרעת אינו קיים. האם הדבר מורה שמצבנו הרוחני טוב יותר מתקופות קודמות? ומדוע באמת פסו הנגעים בימינו?

הגאון רבי עובדיה ספורנו זצ"ל (לקמן פסוק מ"ז) מסביר כי לנגעים, כאמור, היתה מטרה להעיר תשומת לב האדם לחסרונותיו. ולמי ניתן לרמוז? לאדם ער... כיום אנו שקועים בתרדמה רוחנית עמוקה, ומה יועילו לנו הרמזים?...

עונש הצרעת נובע מהשגחת ה' על עמו, כאב המשגיח על בניו רחומיו. הנמצא תחת השגחת ה', זוכה לשמירה מיוחדת וטובות הרבה, אולם יחד עם זאת גם מעשיו נבחנים בקפידה.

מסיבה זו, מבאר הספורנו, הגויים אינם מטמאים בנגעים (נגעים פ"ג מ"ג). דווקא בגלל בחירת עם ישראל להיות עם סגולה, משגיח עליהם הבורא יותר משאר האומות ומעוררם להיטיב דרכיהם באיתותים, באזהרות ובעונשים.

היטיב להגדיר זאת הרמב"ן שם, בזה הלשון: "בהיות ישראל שלמים לה', יהיה רוח ה' עליהם תמיד, להעמיד גופם ובגדיהם במראה טוב. וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי סר ה' מעליו".

לפיכך כותב הרמב"ן שנגעי הבתים הופיעו רק בארץ ישראל, נחלת ה', ש"תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (דברים י"א, י"ב), ולכן העונשים בה חריפים יותר. היושבים בארץ ישראל, שהיא פלטרין של מלך, הם אורחי המלך בארמונו, וממילא, אינו דומה מי שחוטא כלפי המלך בהיכלו ובטירתו למי שחוטא במקום אחר. וכפי שמזהירה התורה "ולא תקיא הארץ אתכם" (לקמן כ"ח, י"ח). והוא הדין גם להיפך. כל מצווה הנעשית בארץ ישראל, הרי זה כאילו מביאים מנחה למלך בארמונו, ושכרה גדול פי אלף.

הדברים אמורים גם כלפי כל אדם באופן אישי. מילד גדול דורשים יותר מאשר מילד קטן, ומילד מוכשר הציפיות גבוהות בהרבה מאשר מילד קשה הבנה. כך, ככל שדרגתו הרוחנית של היהודי גבוהה יותר, יש עליו השגחה גדולה יותר לטוב ולמוטב. הדרגה מחייבת!

*

הגאון רבי זמיר כהן שליט"א הביא על כך משל נפלא:

מלך נכבד ביקש להפוך את אחת הערים במדינתו לעיר בירתו. מיד כשעבר לדור בה הגיעו פועלים, ניקו וסדרו את העיר ושיוו לה מראה נאה. גינות נוי נשתלו בכל פינה ופקחים החלו להסתובב בעיר כדי לקנוס את המשליך פסולת. לצורך בטחון העיר, חיילים הוצבו בכניסתה לבדיקת כל אדם המבקש להיכנס אליה.

על אף הקשיים, ראו אזרחי העיר ברכה רבה בבוא המלך לעירם. הכלכלה פרחה באופן נפלא, וכל אנשי העיר החלו להתעשר. מהר מאד התרגלו התושבים לנוכחות המלך בקרבם ולמעמדם הגבוה. לימים, הביאה אותם גאוותם לחטוא למלך, ומשכך, החליט המלך להעביר את משכנו לעיר אחרת.

אדם אחד שאחיו התגורר באותה עיר בירה לשעבר, רגיל היה לבקר את אחיו פעם בשנה. בכל ביקור היה מתלונן על קשיי הכניסה לעיר, ועל שנקנס ברחוב בכל עת שהשליך בדל סיגריה או פסולת אחרת. והנה עתה, כשהגיע לבקר את אחיו, נכנס מיד ללא עיכובים והרחובות שבו להיות ללא שום פיקוח. הגיע האיש לבית אחיו שמח וטוב לב, והביע בקול את שמחתו על אחיו שחי כעת ללא עולן של אותן הגבלות.

שמע אחיו את דבריו, נאנח אנחה כבידה והסביר לו: "איך לא תבין? דווקא הפיקוח ההדוק שהיה כאן בעבר כאשר מלכנו שכן בתוכנו, היטיב מאוד אתנו. התגוררנו בעיר נקיה לחלוטין, הכלכלה פרחה והיינו שמורים מכל מחבל ומזיק. ואילו כיום, ראה נא איך הרחובות מטונפים, הכלכלה בשפל, וכל גנב ומחבל נכנס לעירנו באין מפריע".

ומן המשל לנמשל: בעבר, כאשר שכינת ה' יתברך שרתה על עם ישראל, כל זוהמה פנימית שנוצרה מחטא הלשון היתה צפה ועולה, ויוצאת החוצה בצורת צרעת. אדם שפגש את חברו ברחוב ודיבר לשון הרע מבלי להרגיש, היה מגיע לביתו ורואה כתמי צרעת על קירות ביתו. אם שב בתשובה – מוטב, אך אם לא תיקן את דרכו, היה רואה כתמי צרעת בבגדיו. ואם אחרי כל זאת עדיין לא הבין את הסימן, היתה פורחת צרעת בעור בשרו.

כך היה החוטא מתעורר לתשובה ונטהר, בדומה לגוף הנגוע בחיידקים ורעלים, שחומו עולה כדי להתריע ולעורר את האדם לטפל בחוליו. אף שהחום הגבוה גורם לנפילת החולה למשכב, הרי שהוא משמיד חיידקים, מפריש זיעה המכילה את הרעלים שבגוף, ומחייב את החולה לנוח מנוחה ההכרחית לניצחון הגוף במלחמתו עם הרעלים.

זוהי התועלת הרבה שהיתה בהופעת הצרעת. היא היוותה נורית אזהרה לאדם, ובכך היתה מעוררת אותו לחשבון נפש, מטהרת אותו באמצעות הייסורים הכרוכים בה ומחייבת אותו לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים, ובכך לערוך בדק בית ולתקן את דרכיו.

אולם כיום, שהאווירה הרוחנית כל כך עכורה ואין מלכנו בתוכנו, אין גופנו קדוש עד כדי דחיפת הזוהמה הרוחנית החוצה. לכן נגעים אלו אינם קיימים, כיון שאינם מועילים. למעשה, מצב זה גרוע יותר, שהרי הלכלוך הרוחני של החטא נותר בגוף, בדומה לחולה שגופו נגוע בחיידקים ובפסולת, ומערכות ההתרעה שבגופו אינן פועלות. האדם אמנם סבור שהוא בריא, אבל מחלתו מתגברת ח"ו בתוכו מבלי שיידע.

משמעות הדבר היא שכיום עלינו להיזהר מדיבורי לשון הרע אף יותר מבזמנם, שהרי ניקוי מזכך ומטהר זה של נגעי הצרעת כפי שהיה בזמנם, אינו קיים בזמננו.