"אתאנו לכלות פניך": תפילת הכלות שנשארו מאחור

16 שנה עברנו יחד, מאז שחזרתי בתשובה מאהבה. אף אחד לא עמד לי עם אקדח על הרקה, אף אחד לא אמר לי שאני חייבת. זה הגיע מהלב, למרות שאז עוד לא הכרתי אותך כמו שאני מכירה היום. 

16 שנה עברנו יחד במדרשיות שונות לבעלות תשובה: ירושלים, תל אביב, חיפה ואפילו ארה"ב. לאן לא הגעתי בחיפושי אחריך, בחיפושיך אחריי? אני יודעת שעוד לא הגעתי לנקודה המדויקת, זו שכולם גומרים עליה את ההלל ואומרים שכשמוצאים אותה, אז שום דבר לא יכול לקחת אותה ממך. לא! אני עדיין לא ברעווא דרעווין, עדיין לא נתתי לך את כל מה שאתה רוצה ממני. 

אני עדיין בדרך, עדיין חוטאת, עדיין לא שלימה, עדיין מתביישת להגות על דל שפתיי את הפשוטה שבתפילות שמתחילות ב'בבקשה, תן גם לי'. 

אבל אני כאן, ואני חייבת - כי זה לא רק בשבילי, זה גם בשבילך. 

אתה מבין אבאל'ה, בלי שתיתן לי את הזיווג שלי - אני לא אוכל לעשות רצונך באמת. כי מה זה בנאדם שלם אם הוא עדיין חצי, אם הוא עדיין חסר, אם הוא עדיין לא התחיל ללמוד מהי נתינה אמיתית בביתו הוא? 

בלי שתיתן לי בעל - אני יכולה מהיום ועד מחר להתפלל על ילדים, אבל אין כלי... איך אני אמורה להביא ילדים לעולם, אם הרחם לא באמת מתמלאה ברחמיך? אם הרחם לא באמת מתמלאה בברכותיך?

עזבתי הכל, אבאל'ה, בשבילך. ואני לא רוצה לחשב חשבונות רבים, כי מי אני שאבוא לפניך ואזכיר את מצוותיי, בעוד הרשימות שלך מתמלאות מדי יום בחטאותיי? 

"אל תשאל אותי למה דווקא עכשיו אני מיואשת"

עזבתי הכל כי האמנתי בדרך, האמנתי בטוב של העולם הזה, האמנתי בך. ואני עדיין מאמינה, אלא שאחרי 16 שנה שבהן לא התרחש שום דבר בעניין מציאת הזיווג, ועוד הוספתי סבל על סבלי - הכתף שחוחה יותר. "כשל כוח הסבל" הם ראשי התיבות: ככה. 

אל תשאל אותי למה דווקא עכשיו אני מיואשת, למה דווקא עכשיו כבר אין לי כוח להרים את עצמי לשידוך הבא, כבר אין לי כוח להשקיע, כבר אין לי כוח להיות סובלנית, לחייך, להבין... אל תשאל אותי למה דווקא עכשיו אני נותנת לימים לטרוף אותי אל תוך הכאוס הקיומי מבלי לשאול ממך כלים חדשים לעבודת ה', להתחדשות הפנימית.

למה? ככ"ה. כשל כוח הסבל. 

אני לא שואלת למה. לא רוצה לדעת למה הזיווג שלי התעכב עד כמה, למה נשארתי מאחור, למה כל החברות שלי מהחילוניות נישאו והקימו משפחות מאושרות, למה החיים שלי נתקעו בנקודת עבר מסוימת וסירבו להתקדם הלאה. לממממההההה????

יש לי עשרות אלפי למה כאלה בתוכי, ובמקום לשאול אותן אני מרימה ראשי אליך אבאל'ה. במקום לשאול, אני רק מצייצת שלוש מילים: "אל תשכח אותי" - ר"ת אתא. 

רגע, אני מכירה את המילה הזו מאיפשהו: אתא... לא, לא מקריית אתא. אני מפעילה עוד קצת את החיישנים, ואז היא מבזיקה במוחי: "אתאנו לחלות פניך". זהו, זו המילה שחיפשתי. חיפוש קצרצר בגוגל אומר לי שפירוש המילה 'אתא' בארמית הוא 'בא', והנה שוב הקב"ה לא מאכזב אותי וניצב לימיני ללחוש באוזני את מילות הישועה המיוחלת, זו שאני מחכה לה בכל נשימה ונשימה שלי. 

אתא = בא.

יום יבוא ו'כאן בהרצה' יהפוך ל'כאן בהערצה'

"את שומעת, נשמה יקרה שלי, כמה ענק ה'? באותה נשימה שבה את מבקשת ממנו שלא ישכח אותך, הוא מודיע לך שהוא כבר בא. הוא כבר כאן, לא צריך להזעיק אותו משומקום אחר. את לא צריכה למשוך אותו כמו שילדים קטנים עושים כשהם נורא רוצים משהו, להחזיק בידו ולשכנע אותו שכבר הגיע הזמן לעזוב את החופה הנוכחית כדי לרוץ לחופה שלך עצמך. רגע, תחכי. למה לחכות? 

"אתאנו לחלות פניך" - אל תקרי לחלות, אלא לכלות. 

אני כבר באתי, אני כבר כאן כדי להפוך אותך לכלה ולהעלות את הזיו האלוקי של הישועה הנכספת על פנייך. לא לשכוח אותך, נשמה? וכי איך אוכל, אחרי התפילות, הבקשות, ההתחזקות המחודשת אחרי כל נפילה, האמונה בי, הדיבורים איתי, הדמעות שרק אני רואה, השברים שרק אני מסוגל לאחות? לשכוח אותך, בת מלך יקרה? איך את בכלל יכולה לחשוב ככה?

16 שנה שאני עובד איתך ב'רחל בתך הקטנה' כדי ששום דבר לא יחסר בישועה שלך. שתהיי מאושרת כמו שרק את יודעת להיות, ושברגע הכי מאושר שלך - תרימי ראשך אליי, הפעם מתוך ידיעה ולא מתוך ספק או חשש, שאני כאן. שאני הייתי כאן כל הזמן, גם כשהיית בטוחה ששכחתי. גם כשהיית בטוחה שהתור שלך לעולם לא יגיע. אני הייתי 'כאן בהרצה' ועשיתי הכל כדי להריץ את הזיווג שלך אלייך. 

נכון שהוא הגיע לדעתך קצת באיחור, נכון שהמבט שלו כבר קצת עייף, נכון שאין לו כבר כוח לסבול את הבדידות שלו או מה שזה לא יהיה כשזה רחוק ממך, אבל היי - הוא 'כאן בהערצה'. הוא מעריץ את הקב"ה, הוא מעריץ אותך ואת המשפחה שאתם הולכים להקים יחד - אז מה צריך עוד בעצם? אז עברו 16 שנה, SO WHAT?

"אתאנו לחלות פניך" - אל תקרי לחלות, אלא לכלות

אתאנו לכלות פניך - באנו לכלות פניך. באנו, אנחנו כאן איך שלא יהיה. עם החטאים, עם המצוות. עם העבר, עם ההווה - הכל בערבוביה אחת גדולה. באנו גם מבלי שתצטרך לאיים, באנו אליך מאהבה. ויתרנו על הדרך השנייה מרצון. איבדנו מה שאיבדנו בלי חרטות. אבל יש בנו ציפייה להיות כלות, דווקא מתוך כלות הנפש. כשבר כשל כוח הסבל וכוח אין למנוסה, דווקא אז כשהשכם כבר לא מסוגלת להתנגד למשא שמוטל עליה. היא כבר רפויה מכוח ההרגל, ולא מנסה אפילו להפעיל כוח נגדי. 

אנחנו, הכלות שהובטחנו '40 יום ליצירת הולד, בת פלוני לפלוני', ועדיין לא זכינו להיות כלות במציאות - מתחננות לראות את פניך. לא רק לדעת שאתה כאן ושאתה לא שוכח אף אחת מבנותיך, ואף אחד מבניך - אלא לראות בעינינו הבשרניות את הישועה השלימה, המדויקת והאמיתית שלך. כן, אותה ישועה שאף אחד לא האמין שיכולה להגיע אחרי כל כך הרבה שנים לבד. 

אנחנו, הכלות שכבר סבלנו השפלות מבית ומחוץ, משמיים ומארץ, ונפערנו יחד עם כל חור שחור אפשרי - מתחננות לפניך, שתיקח את הכליות ואת תחושת ההתכלות, ותהפוך אותנו לכלות מוכלות. 

לכלות שיש בהן הכל, שיש להן הכל. שהן לא צריכות שום דבר כדי לאחות את השברים שבתוכן פנימה מלבד דבר אחד - חיוך. שבחיוך אחד נוכל להאיר לעצמנו את הדרך, את המחשבה, את הרצונות, את האהבה, את הנעורים, את התפילה, את התקווה ואת האמונה שאבא כמוך, לעולם לא שוכח את הילדים שלו. לעולם לא שוכח ולעולם לא משאיר מאחור אף לא אחד מילדיו.