גניבות קטנות

בעלי מלמד כבר מספר שנים באחד מבתי הספר בירושלים. כל שנה יש לו פניות של מספר הורים בנוגע לגניבות של ילדים. לאחרונה התקשרה אליו אם וסיפרה שבנה "לוקח" כספים מארנקה ללא ידיעתה ובחזרתו מבית הספר הוא עורך קניה חגיגית של ממתקים ומחלקם לחבריו.

האם לא הגיבה בינתיים, וביקשה שהמורה יברר מדוע הילד אינו נוסע בטנדר כפי שהוא אמור לנסוע, ומצטרף לילדים שהולכים ברגל. היא אפילו הדריכה את בעלי איזה נאום לשאת בפני הילדים על נושא הגניבות, בנוסף לעבודה פרטנית עם בנה.

כבר בעבר קרו מקרים שילדים הביאו לבית הספר כסף, ממתקים ומשחקים בצורה שהעלתה חשד שהדבר נעשה ללא ידיעת ההורים. לפי מיטב ידיעתי, ההורים מגיבים לתופעה בצורות שונות. חלקם רואים זאת בחומרה ומענישים קשות את ילדיהם, אחרים עורכים שיחות מוסר נוקבות ומספרים למורה, אחרים נוזפים קצת בילד וממשיכים הלאה, ויש שהמורה עצמו מגלה את הגניבות ואז מיידע את ההורים שיטפלו בכך. מדובר בילדים מוכשרים ותלמידים טובים, הבאים מבתים מצוינים עם הורים יראי שמים.

החלטנו לפנות אלייך בבקשה להדריך את ההורים כיצד להגיב במקרה כזה, וכן להדריך את המורים - האם יש צורך בשיחה נוקבת על "לא תגנוב" כדי להרתיע את הילדים? כיצד לגרום להם לפחד לגעת בכסף של ההורים, או לקחת מהמכולת בלי רשות? אולי לעשות איזשהו פיוס לאחר שהילדים בוכים וללוות את התהליך בתחושת פחד והתרגשות, או שלא לעשות מזה עסק גדול?! או שאולי קיימת איזושהי דרך ברורה אחרת כיצד עלינו לנהוג?

אודה על עזרתך, פנינה, ירושלים

* * *

ובכן, פנינה, אני תקווה שאצליח להתוות קווים מנחים להורים ולמורים המתמודדים עם הבעיה.

הורים המגלים שילדם גנב, סופגים בדרך כלל זעזוע חמור ומתעוררות ספקות באשר למוסריותו של בנם. יחד עם תחושות של כעס, חשש ואכזבה, חשוב לשמור בדקות הראשונות על קור רוח ולנסות לחשוב על הדברים בכובד ראש. יש להפריד בין עצם הגניבה לבין סיבותיה.

מחבר ספר הדרכה להורים בנושא, אומר: "אחת הסיבות לגניבות אצל ילדים היא השאיפה לחקור את הבלתי נודע. ילדים רכים בשנים נותנים אמון בכללים ובתקנות של הוריהם, עד לאותו היום בו הם משתוקקים לחקור אם הכללים אכן שרירים וקיימים. מה יקרה אם אפר את הכללים?! הוא הדין גם בשקרים - הסבר מילולי אודות האיסור לשקר ולגנוב, אין בכוחו לבוא תחת ההתנסות המעשית בקבלת עונש".

המחבר מכנה גניבה כזו  בשם "גניבה-חיקורית". במקרה זה הילד אינו זקוק לצעצוע או לממתק, לא חסר לו דבר, ואיש אינו מתנגד לתת לו את חפצו - הוא גונב מתוך הכרה ברורה שהוא עלול להיתפס. התנהגות זו באה מתוך רצון של הילד לחקור ולבדוק את מידת יציבותם של הכללים במשפחה, ואת מידת העקביות של ההורים באכיפתם.

החוק המשפחתי של "אסור לגנוב" הוא כמובן ביטויו של "לא תגנוב" שבעשרת הדברות, אולם הילד הצעיר מכיר אותו עדיין רק במסגרת המשפחה.

לגניבה-חיקורית ישנם אפיונים מזהים: בדרך כלל, היא נעשית בגיל צעיר מאוד, כשהילד מתחיל לבדוק את עצמאותו. ערכם של החפצים הגנובים פעוט, הגניבה נעשית באופן אימפולסיבי, ללא תכנון, והילד אפילו מצפה שייתפס. הוא תוהה: מה יקרה אם... איך יגיבו הורי? האם הם באמת מתכוונים שאסור לגנוב? האם זה יזעזע אותם? כך עומד הזאטוט ובודק את הוריו. האם באמת אסור לגנוב או שזו איזושהי אמירה סתמית שלא ממש מתכוונים אליה ברצינות?!...

לפיכך, תגובת ההורים צריכה להיות נמרצת וחד-משמעית. שיחות מוסר ארוכות אינן נותנות את האפקט של התנסות בעונש. העונש צריך לכלול כמובן את החזרת הכסף או החפץ להורים, או לחנות ממנה הם נגנבו. כמו כן ניתן לשלול מהילד ממתקים לזמן קצוב, שבוע-שבועיים, או בילוי אהוב עליו, כמו משחקים בגינה לזמן קצוב, ביקור אצל חברים או ביקור חברים בביתו. כל זאת לזמן מוגבל בהתאם לגילו של הילד, הבנתו ויכולתו לשאת בעונש. כשהורים בטוחים שילדם גנב חפץ מסוים, יש לומר לו זאת ולדרוש בתוקף לדעת את האמת. אין טעם לגנותו גינויים מוסריים. אמנם חשוב שיידע כי הגניבה היא מעשה בלתי מוסרי ושזו עבירה, אך לא תצמח כל תועלת מכינויו: "גנב! רשע! ילד רע!". המעשה הוא רע ולא העושה. כך ילמד שאסור לגנוב ולא יופחת או יפגע ערכו כאדם.

יש לעמוד על כך, שהחפץ הנגנב יוחזר, אך אין צורך להפוך את זה לחוויה משפילה. אפשר ללוות את הילד לחבר/ לשכן/ לחנות, על מנת להחזיר את הפריט הגנוב. חשוב לזכור שיש לעמוד בכל תוקף על החזרת הגניבה, שאם לא כן, הטענה שאסור לגנוב יהיה בה מסר כפול ולא חד משמעי.

כך ילמד הילד שבמשפחה שלו אין עוברים על "לא תגנוב".

במשפחה אחת דרשו ההורים מהילד להחזיר בעצמו את הצעצוע שגנב לבעל החנות. תגובת הזעם ודברי המוסר שקיבל מבעל החנות די היה בהם כדי ללמדו שיעור מאלף בחייו.

* * *

סיבה אחרת לגניבות אצל ילדים יכולה להיות הצורך בתשומת לב. גניבה מסוג זה תהיה בתוך המשפחה, תתגלה בקלות, הילד יודה בגניבה לאחר שידחקו בו מעט, ולעתים אף יתפאר במעשה ויחזור עליו במידה ותשומת הלב לה זכה הודות למעשהו לא היתה מספיקה. תשומת לב, אף אם היא שלילית, עדיפה לו על פני התעלמות.

כמובן, גם כאן ההתייחסות צריכה להיות עונש על עצם המעשה. עם זאת, צריכים ההורים לתת את הדעת לקול המשווע לתשומת ליבם. יש להראות לו כיצד יוכל לזכות לתשומת לב באמצעות מעשים חיוביים. במדריך להתפתחות רגשות של הילד של מרכז רפואי בארה"ב, מובא סיפור על אודות ילד בן 8, שנתפס תכופות בגניבות מחנויות. הוא נהג לגנוב חוברות קריאה, ממתקים, צעצועים ושלל חפצים שלא עניינו אותו ושהוא לא השתמש בהם. במספר מקרים הוא נתן את הצעצועים הגנובים במתנה לילדים צעירים ממנו ואלו סיפרו זאת להוריהם. כך "דאג" הילד שיתפסו אותו.

לאחר חקירות רבות, שבסופן נתפס על ידי בעלי חנויות זועמים, היה ברור להורים שהוא גונב על מנת להיתפס. הוריו פנו לייעוץ מקצועי. התברר שגניבות הילד התחילו שנתיים קודם לכן, זמן קצר לאחר שנכנס לבית הספר ואז גם נולדה לו אחות.

שני גורמים אלו, כפי הנראה, גרמו לו להרגיש בלתי רצוי, והוא התחיל לגנוב כדי לאותת להוריו לשים לב אליו. הילד התחנן לאהבה... ההורים תודרכו איך להעניק לו יותר אהבה והתייחסות, ולאחר זמן קצר פסקו הגניבות.

* * *

מלבד הרצון לתשומת לב, יכולות גניבות להיות ביטוי לקשיים רגשיים נוספים - ביטוי לתחושות של בדידות, קיפוח, נקמה ופחיתות ערך.

אם נגנבו החפצים מילד אחר במשפחה או מחבר, ייתכן שהמטרה היא לפגוע באותו בן משפחה או החבר, מעין נקמה או שאיפה "לנצח" אותו משום שקשה להתחרות בו.

אם אין קשר בין הגניבות לבין האדם ממנו נגנבו החפצים, על ההורים לשאול את עצמם מה אומר להם הילד במעשה זה. אילו צרכים שלו לא באו על סיפוקם? כשלהורים אין מענה לכך, או כשהם מנסים להבין את האיתות כפי הבנתם ומנסים לתת את הדעת למה שעומד מאחורי המעשה, ובכל זאת הגניבות נמשכות - יש לבקש עזרה מקצועית.

ייתכן והילד רוצה לומר שמשהו מאוד קשה לו, או משהו מאוד כואב וחייב להשתנות. ילד שמרגיש דחוי ובודד עלול לגנוב ולחלק ממתקים לילדים, כי הוא מרגיש שרק כך הוא יכול לרכוש לו ידידים. ילד שמרגיש מוזנח, פגוע וחסר ערך, עשוי לגנוב על מנת לאותת להוריו שיתנו דעתם על מצבו. מעבר לתגובה הברורה על מעשה הגניבה עצמו, יש לשים לב למה שהוא מנסה לומר באמצעות מעשה זה, ולהתייחס בהתאם.

הענשת הילד לא תפתור את קשייו הרגשיים. יש כמובן להעניש על המעשה, להגיב בהחלטיות ועל ידי כך לשים לו גבולות סביב המותר והאסור. אבל, אם מתברר שהגניבה מהווה ביטוי לקשיים רגשיים, על ההורים לעזור לילדם במתן תשומת לב, באהבה ובעידוד.אם הגניבות הן ביטוי לבדידות חברתית, יש לעזור לו בכיוון זה. כאן ניתן לשתף גם את המורה או הגננת, ולקבל את סיועם. גניבות ממושכות אצל ילדים בגילאים יותר מבוגרים, עלולות להוות סימפטום למשהו רציני יותר, המבטא איבה והתנגדות לדרישות המוסר ולזכויות הפרט על רכושו. ילדים כאלו יגנבו בבית, בבית הספר, בחנות ואצל השכנים. מקרים אלו דורשים טיפול מקצועי ממושך.

* * *

באשר לקשר עם בית הספר - גניבה שנעשית בתחום המשפחה אינה צריכה בהכרח לעבור לידיעת הצוות החינוכי. הפנייה אל המורה או הגננת היא ביטוי לכך שההורים חשים שהם אינם מסתדרים בעצמם. התא המשפחתי הוא המסגרת הראשונית להקניית התנהגויות חיוביות, מוסריות וערכיות. ילד זקוק להורים היודעים לומר לו "לא", כך יקבל תחושת ביטחון שיש לו על מי לסמוך וכך ילמד מה מותר ומה אסור. כך יגדל לבוגר עצמאי, שהפנים את חוקי המשפחה והחברה, או במלים אחרות - את חוקי התורה.

בפנייתך, פנינה, סיפרת על אמא שניסתה להטיל את כל מלאכת החינוך על המורה. מדוע? האם היא חשה שאינה יכולה לעשות זאת בעצמה? הורים נבהלים לעתים מהתנהגויות חריגות של ילדיהם ומאבדים את העשתונות. אם יראו את הדברים בפרופורציות נכונות ו"יקראו" אותם נכון, יוכלו להגיב באופן ענייני והחלטי. לעתים כן ניתן להיעזר במורה על מנת להשיג שיתוף פעולה, כמו בדוגמא שלך: לדאוג שהילד יעלה על הטנדר מיד לאחר הלימודים, או אם המורה מגלה "מציאות" חשודות בכיתה, עליו להודיע על כך להורים. שיחות מוסר נוקבות לכל הכיתה על "לא תגנוב" לא ישיגו את המטרה, אלא אם כן כל הכיתה השתתפה בגניבה או לפחות יודעת עליה. גם אז, מה שחשוב הוא - תגובה המעידה שנעשה כאן דבר שאסור לעשותו, החזרת הגניבה ועונש מתאים. אלו יאמרו לילד בבירור, שיש כאן חוק שאין לעבור עליו, יותר משיחות מוסר נוקבות.  

ובכן, לא רצוי להפחיד את הילדים עד לבכי ואחר כך לפייסם, וגם לא נכון לא לעשות מזה עסק גדול.

הגניבה היא דבר אסור שאין לעבור עליו לסדר היום. על הילד ללמוד שהתורה, החברה והמשפחה אוסרים זאת, והוא ילמד את זה אם ייענש על המעשה. עם זאת, אין לגנותו טוטאלית, המעשה מגונה אך לא העושה. בד בבד יש לתת את הדעת, אם אין מעשה הגניבה מהווה איתות לצרכים רגשיים עמוקים שלא באו על סיפוקם, ולהשקיע בכיוון זה.

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​