פרשת אחרי מות-קדושים: כשכואב – צועקים!

הרב כהנמן זצ"ל, מייסד ישיבת פונוביז', היה נואם בחסד. פעם באו אליו עסקני אגודת ישראל וביקשוהו להיות חבר כנסת מטעמם. הרב כהנמן דחה את ההצעה בנימוק מפתיע: "איני יכול, אין לי די חליפות עבור התפקיד!".

הרב, שהיה ידוע כאדם צנוע מאוד בענייני העולם הזה, גרם לאורחים להרים גבה. נוכח הרב בהשתאותם ופירש שיחתו: "ידוע לכם שבכנסת פעמים רבות מתחלל שם שמים. כאשר שומעים כי שם שמים מתחלל, חובה לעשות קריעה! ומה אעשה ואין לי מספיק חליפות לקרוע"...

*

בנוגע למיתת שני בני אהרן, ישנו מדרש פליאה (מדרש רבה אחרי מות פרשה כ' אות ה'): כיון ששמע איוב מיתת שני בני אהרן, אמר: "אף לזאת יחרד לבי".

והפלא הוא גדול, מה לאיוב ולמותם של נדב ואביהוא? מדוע צריך מותם להחריד את לבבו?

מסביר מרן החיד"א זצ"ל בספרו "חומת אנך" בשם רבני אשכנז, על פי הגמרא בסנהדרין (נ"ב ע"א) המציינת את אחת הסיבות למותם של נדב ואביהוא: "היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להם הקב"ה: נראה מי קובר את מי". וקשה, אם נדב אמר זאת, מדוע איפוא נענש אביהוא? חייבים לומר שנענש על שהיה לו למחות באחיו ולא מיחה.

ובכן, כיון ששמע איוב על דבר מיתת שני בני אהרן – גם של אביהוא – למד מזה, שהעובר בשתיקה על דברים רעים נענש גם הוא. אמר מיד "לזאת יחרד לבי", כי הבין שגם הוא צפוי לעונש על אשר שתק ולא מחה כנגד גזרתו של פרעה להשליך את ילדי ישראל ליאור.

ומה באמת היה שם?

ובכן, במעמד קבלת ההחלטה והעברת החוק במליאת מצרים על הטבעת ילדי ישראל במי הנילוס, נכחו שלשת יועציו הראשיים של פרעה: בלעם, איוב ויתרו.

רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "בניהו", מביא שכאשר באו פרעה ואנשיו לבחור יועצים, בחרו בדווקא שלשה יועצים, כי חוק היה אצלם שאין הגזרה מתאמתת ומתקבלת כי אם על פי דעת שניים. תחילה בחרו באיוב ובבלעם, אך מכיוון שחששו כי לא ישתוו בדעותיהם, לכן צירפו עמם את יתרו, כדי שיבוא השלישי ויכריע ביניהם, ותהיה דעת שניים מתוך השלשה מכרעת.

והנה, כאשר נתיישבו לדון בדבר, יעץ בלעם להטביע את כל בני ישראל במים, מקטנם ועד גדולם, האנשים הנשים והטף.

כאשר הציע בלעם את הצעתו, דפק יתרו על השולחן ומחה על רצח חפים מפשע. כיון שראה יתרו כי עצת בלעם הרשע עומדת להתקבל, ולא תועיל מחאתו, קם וברח, ולא נודע מקומו. וזאת, בכדי שתתבטל הגזרה, כי כלל היה באותם ימים, שאם גוזרים גזרה ומת אחד מהיועצים – מתבטלת הגזרה. אמר יתרו, אם לא תועיל בריחתי לבטל כליל את הגזרה כאילו מתתי, אולי תועיל לבטל מחציתה.

ואכן, כאשר ראו המצרים שיתרו ברח ולא נודע מקומו, ביטלו מחציתה של הגזרה, ולא גזרו כי אם על הטבעת הזכרים הנולדים.

הצלע השלישית – איוב, גם הוא לא הסכים עם בלעם, אך לא היו לו הנחישות ואומץ הלב שהיו ליתרו, והוא לא הביע את התנגדותו, בעיקר כיון שראה שפרעה עט על הרעיון ומאמצו בשמחה. הוא העדיף לשתוק.

כל השלשה קיבלו משמים את המגיע להם בדקדוק. יתרו, שברח וגילה הזדהות עם ילדי ישראל, זכה להסתפח לכלל ישראל, וזכה שחתנו נעשה גואל ישראל וצאצאיו שימשו בסנהדרין שהעמידו את הצדק בעולם, מדה כנגד מדה, כשם שהוא עמד על הצדק. בלעםף שיעץ להמית וגרמה עצתו למיתת הבנים הזכרים, נענש והומת, ואילו איוב, ששתק, נידון בייסורין (כמבואר כל זה בסוטה י"א ע"א).

*

ובאמת יש לשאול: עונשו של בלעם ושכרו של יתרו, מובנים, אבל מה הקשר בין שתיקתו של איוב לייסוריו?

מסביר הגאון רבי חיים שמואלביץ באופן נפלא: באו לאיוב ושאלוהו: "מדוע שתקת על גזירה נוראה זו? לפחות היית מוחה!". הצטדק איוב וטען להגנתו: "ידעתי כי מחאותי וזעקותי לא יועילו, ולכן העדפתי לשתוק. בלעם היה היועץ הראשי והוא יעץ ופרעה היה אתו בעצה אחת, יתרו ברח, ואני נשארתי לבדי, מה הייתי תורם במחאתי?!".

הביא עליו הקב"ה ייסורים, והתחיל זועק מחמת כאביו. שאלוהו: "מדוע אתה צועק? וכי זעקותיך יועילו לך?!", ענה: "מסובל אני בייסורין, וכשכואב – צועקים, אף אם אין זה מועיל!". אמרו לו: "ומדוע כאשר גזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" לא צעקת? אז היה לך זמן לעשות חשבונות אם יועיל או לא יועיל, הוי אומר: לא צעקת, כי לא מספיק כאב לך!...".

זעקת הפה היא ביטוי לצעקה הפנימית שמקורה בלב, צעקה טבעית שאינה נובעת משיקול דעת וחשיבה.