כשאמא לא מרשה... הולכים לאבא?

"אמא, אני רוצה לקנות גלידה. תני לי כסף בבקשה!"

"לא, אני לא מרשה!"

"למה?"

"כי כך  אמרתי!"

"טוב, אז אני אבקש מאבא!"

"אני אמרתי שאני לא מרשה, אז לא!", אבל חיים כבר יצא מן המטבח, אולי שמע ואולי לא שמע... וניגש לאביו שיושב בסלון.

"אבא, אני רוצה לקנות גלידה. תן לי 5 ₪ בבקשה!"

אבא מוציא את ארנקו ונותן לחיים מטבע של 5 ₪. חיים רץ לכיוון הדלת, יוצא, והדלת נטרקת.

"למה נתת לו? מה, לא שמעת שאמרתי לו שאני לא מרשה?"

"לא נורא, בסך הכל ביקש גלידה, למה לא?!"

"אני יודעת למה אמרתי שאני לא מרשה! לא כל יום צריכים לאכול גלידה!"

"הוא לומד טוב, מגיע לו", עונה האב.

"למה רק חיים?! גם אני רוצה!", יעל בת ה-5 יוצאת מחדרה ומתחילה לבכות. "כמעט כל יום חיים מקבל גלידה ואני לא!".

"אמרתי לך... אתה רואה מה קורה? אתה נותן לו כשאני לא מרשה, ואז יש בכיות ומריבות. עכשיו צריך לתת גם לה".

"בואי, יעלי, קחי כסף ותלכי לקנות גם", שולף האב את הארנק מכיסו.

חילוקי דעות, מריבות, כעסים ומתחים בין ההורים גורמים לילדים שלנו להיכנס לאווירה של מתח, פחד ואשמה.

ישנם ויכוחים או חילוקי דעות שמתקיימים בצורה בריאה וללא צעקות, בוטות והאשמות, כך שלכאורה, אם הילד שומע – הוויכוח נשמע טבעי ולגיטימי, דברים שיכולים לקרות בין אבא לאמא וזה בסדר. אך ישנם מריבות וכעסים שאינם נגמרים לאחר כמה דקות ובצורה טובה, ואלו עלולים להזיק לילדינו.

כשההורים רבים זה עם זה בנוכחות הילדים – הילדים מרגישים אשמים במריבות!

הם בטוחים שהם הסיבה, שבגללם אבא ואמא רבים. הילד בטוח שאם הוא היה מתנהג אחרת, המריבה הייתה נמנעת!

כן, עד כדי כך! יותר מזה, כשההורים רבים בנוכחות הילד, בלי משים הם שמים אותו כשופט במריבה שלהם, וכל אחד מנסה להוכיח לילד שהוא הצודק במריבה וכמה שהוא ה"בסדר" והשני הוא האשם והלא צודק.

(שימו לב, כשרבים בנוכחות אחרים, בלא מודע אנו מנסים להוכיח את צדקתנו בעיני השני. במקרה הזה – הילד הוא הנוכח במריבה).

הילד שנוכח במריבה או בוויכוח הסוער מתוסכל מאד ומתמלא ברגשות אשמה נוראיים!

ילדים לא מבינים שאם ההורים הרימו קול אחד על השני או  שאינם מדברים וכרגע הם כעוסים, הם יתפייסו והכל יסתדר אחר כך. הילד צעיר מכדי להבין שזו התפרצות ספונטנית רגעית. הוא בטוח שאבא ואמא ברוגז והם עדיין כועסים, גם אם בבית הכל כבר מתנהל כשורה, והוא מבולבל נורא.

אז מה עושים? לא רבים? לא מתווכחים? לא חולקים דעות אחד עם השני? ומה עושים אם הילד כבר ראה ושמע וקלט, ואפילו בכה ופחד?

כל הזוגות, אפילו המאושרים ביותר, רבים, מתווכחים, ולכל אחד יש דעות משלו, עד שדעתם מתגבשת ובמשך השנים לומדים כיצד לנהל ויכוח בצורה חכמה ומועילה.

אין זה מתיר לנו להתפרץ, לכעוס, לריב, לצעוק ולבכות ליד הילדים שלנו. הם לא אשמים בכך, ולהם לא צריך להיות חלק במריבה.

נפשו של הילד עדינה ורכה, ואינה יכולה להכיל התנהגויות מסוגים אלו. אנו לא רוצים לגרום לו נזק, לכן אמצו לעצמכם כלל ברזל: לעולם אל תריבו ואל תתווכחו בנוכחות הילדים!!

חילוקי דעות חינוכיים הם דבר לגיטימי, אך שימו לב שאתם לא מבטאים זאת ליד ילדיכם. ליד הילדים הסכימו אחד עם השני, גם אם זה לא מצא חן בעיניכם. אל תתנגדו ואל תפסלו שום צד ליד הילדים – הם קולטים ומבינים שיש פה שני צדדים שונים, ולהיפך, כשההורים בדעה אחת, יציבה ובטוחה – הילדים מרגישים יציבים ובטוחים, וממילא לא ייווצר מצב שבו הילד ייגש לאבא כשאמא לא מרשה, או לא יקרה מקרה שבו הילד ידע שבדברים מסוימים כדאי לו לגשת לאבא, ובמקרים אחרים – לאמא.

תמיד תצדיקו את הצד השני, כגון:

" תעשה בבקשה מה שאבא אמר".

"אמא החליטה, אז כך אנחנו עושים".

"אמא צודקת".

"אם אבא מסכים – אז גם אני מסכימה"...

את כל המריבות, הכעסים והשאלות תשאירו לזמן שבו הילדים לא בנוכחותכם.

תדברו על כל מה שהפריע או לדעתכם לא היה בסדר, ותגיעו להבנה ולהסכמה הדדית.

ומה עושים אם קרה והתווכחתם ליד הילדים?

תדאגו להתפייס בנוכחותם! תוודאו שהילד ראה שאתם אוהבים, מבקשים סליחה אחד מהשני, ואף תסבירו לו שטעיתם ולא דיברתם יפה, וכעת הכל בסדר – כך תשמשו דוגמא אישית.

זכרו! כבוד הדדי, אהבה והסכמה חשובים מאד לחינוך ילדינו. ילדים רגועים יותר, שמחים יותר, בטוחים יותר ויציבים יותר כשהוריהם מכבדים אחד את השני, לא סותרים זה את דברי זה ומשדרים לילד מסר חד משמעי, ברור ושווה.

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il