בזמן שאת מסתתרת מאחורי חומת הפחדים שלך, אל תשכחי: זיווגך מפחד לא פחות

בואו נשים את זה פעם אחת ולתמיד על השולחן, ונודה: כולנו מגיעות לתהליך השידוכים עם פחדים מכאן ועד ירושלים. הפחדים הללו, במקרה הטוב הם רק קול קטן וחלוש שיושב לנו במוח האחורי ומדי פעם 'אומר את דברו', אך במקרה הקשה יותר הפחדים הללו משתיקים אותנו ומדברים במקומנו מתוך גרוננו.

לכל אחת הפחד הזה יושב במקום אחר, אך הוא חכם מספיק שלא להשתלט עליה כליל ולהשאיר לה חלקה או שניים משלה, ששם היא תרגיש שהיא שולטת בחייה. שהיא מחליטה. מה גורם לנו למשל, להסתתר מאחורי הררי דחיינות, ולהמציא תירוצים בכל פעם מחדש שיישמעו איכשהו הגיוניים בעיני הצד השני, לשאלה למה אנחנו לא יכולות להיפגש גם הפעם?

למה, ואני שואלת את זה בראש ובראשונה את עצמי – אנחנו לא מסוגלות להבין שאם הקב"ה רוצה, שום דבר לא יעמוד בפניו. גם לא הפחד הכי גדול ששיתק אותנו עד עכשיו. וכי זו בעיה בשבילו יתברך לתת לך את הכי טוב בשבילך? וכי זו בעיה בשבילו לסדר שכל הפרטים יהיו מדויקים, שהוא ירצה ואת תרצי ויאללה חתונה? וכי זו בעיה בשבילו לגרום לכם לנשיאת חן עוצמתית שכזו, כמותה רואים רק אצל אחרים שכבר זכו לעמוד מול החופה?

לא ולא.

ובכל זאת, מי מוכנה להרים אצבע ולהודות שלה אין פחדים? שהיא מעולם לא ניסתה לדחות את השידוך, שאצלה הכל היה ברור כשמש תמיד?

הפחדים שלנו בשידוכים הולכים ונערמים על הלב, כמו שלג שכבר לא ניתן להפשירו או לפלסו לצדי הדרכים. אז מה הפלא שהשלג הזה שלא השכלנו להזיז בזמן, כעת מסתיר לנו את הכל?

הבעיה שלנו היא שאנחנו לא באמת מבינות, שמפחד לא יכולה לצאת גאולה אמיתית

אנחנו מחכות לתשובה של הצד השני כדי לא לדחות את השידוך שלנו – מפחד.

אנחנו יוצאות לאינסוף שידוכים בחושבנו שכך נגדיל את הסיכויים לפגוש את האחד – מפחד.

אנחנו פותחות כרטיס באתר הכרויות (שבע ברכות, אלא מה?) ולא מציגות בו תמונה – מפחד.

אנחנו מחכות לשינוי הגדול שיתרחש בגופנו/פנינו/פנימיותנו – מפחד.

ואנחנו לא באמת מבינות, שמפחד, לא יכולה לצאת גאולה אמיתית. אם את מפחדת להיפגש עם הבחור כי לדעתך הוא עוצמתי ומושלם, את לא מפחדת להיפגש איתו. את בעצם מפחדת להיפגש עם הצד הזה שבתוכך, שמשווע להתגלות. את מפחדת להבין שיש בעולם עוד אחד כמוך, שרוצה את אותם דברים, שמתפלל על אותן דקויות, ושכלפי חוץ מציג עצמו בצורה שאת רק חולמת עליה, אך אף אחד מכם לא יודע שהוא משווע בדיוק למה שיש לך להציע.

הוא יכול לחפש את זה בכל מקום אחר שהוא לא את. אבל האם באמת ימצא? את זה אי אפשר לדעת, אבל מה שכן אפשר לדעת זה שהקב"ה לא שוכח אף אחד, ולכל אחד הוא ברא בדיוק את מה שהוא צריך.

וזה מזכיר לי וורט ששמעתי פעם על ילד קטן כבן חמש, שנשאל האם הוא רוצה גביע גלידה נוסף אחרי שכבר סיים אחד. יודעים מה הייתה תשובתו של הילד? "רוצה, אבל לא צריך".

שמעתם או שאתם רוצים שאביא רמקול ואצעק את זה בקולי קולות באוזניכם? רוצה – אבל לא צריך. אנחנו רוצים הרבה דברים בבן הזוג שלנו. שיהיה יפה, וחכם, ועדין, ומלומד, ועם כסף, ועוצמתי, ושיכיל אותי, ושלא ישעמם לי בחברתו, ושיהיה ראוי להיות אב לילדיי...

אבל מה מכל זה באמת אנחנו צריכים?

ובינינו, אני אומרת את זה בשקט בשקט, לעצמי.

כמעט לא מאמינה שאני באמת מסוגלת להגיד את זה, מסוגלת להבין שיכולה להיות גם ישועה מסוג אחר – לא כזו שעננים ייפגשו בה, ויעשו רעש בכל העולמות. אלא משהו יותר מיושב, רגוע והגיוני.

כזה שאפשר להתבונן בו מתוך יישוב הדעת, כמו שמתבוננים על תמונה במוזיאון שהיא לא קרובה מדי, לא מהירה מדי, לא צבעונית או חיוורת מדי. כזו שהצבעים בה קליטים, מאוזנים וראויים להתבוננות מעמיקה.

את ורק את יכולה וצריכה לראות בעיני רוחך את היצירה שאת רוצה ליצור, מהחומר הבלתי מעובד שנמצא כעת בידייך

לאחרונה קיבלתי מייל טעון מאחת מקוראות הידברות שעוקבת אחר הטורים שלי בנושא השידוכי,ם ובפיה שאלה מעניינת.

וכך היא כותבת:"לאחרונה היה לי מישהו שממש התחברתי לעומק שלו ולחוכמה, ושוחחנו שיחות נפש ממש עמוקות. אבל לחלק מתובנות החיים שלו לא התחברתי, ולמרות כל הקושי כביכול לנפץ לעצמי את התקווה של להתחתן עד גיל שלושים, וגם לוותר על בחור שברמה האישית שלו דיבר אליי ברמות מטורפות – אמרתי לו לא".

שאלתה (שהופנתה אליי מסיבותיה האישיות) הייתה כיצד אפשר לדעת שההחלטה הזו מגיעה משיקולים נכונים ולא מתוך גאווה למשל, והאם אפשר ומדובר בתשובה שהגיעה מתוך מקום של קיבעון מחשבתי וחוסר גמישות מחשבתית?

אז האמת היא שקטונתי מלענות על שאלה כה גדולה וכה הרת גורל שגדולים ממני לא הצליחו לענות עליה, אבל מתוך הפרספקטיבה והניסיון האישיים אוכל לומר לך רק דבר אחד: את ולא אף אחד אחר, יודעת את התשובה.

את ורק את יכולה לדעת מה מוגדר אצלך כדבר שהוא בנפשך ושאת לא באמת מסוגלת לוותר עליו, ומה יושב על פחדים שבכלל לא קשורים למי שאת היום. הפחד מלהיות נאהבת למשל, הולך ומתרחק לנו משדה הראייה המפוכח ככל שאנחנו מגלות עוד ועוד הררים של דברים שפגשנו ולא אהבנו, גברים שעם כל הרצון הטוב, הלב שלנו פשוט דחה.

את ורק את יכולה וצריכה, במו ידייך ממש, לראות בעיני רוחך את היצירה שאת רוצה ליצור מהחומר הבלתי מעובד שנמצא כעת בידייך. את ורק את יכולה להילחם בפחדים שלך, לפני שהם יושבים על עוד ועוד חלקות טובות, ונוטלים ממך כליל את הזכות להאמין שגם לך מגיע להיות מאושרת באמת.

את ורק את יכולה להרגיע את עצמך, ולספר לעצמך סיפור עם סוף טוב. כי האמת היא שבזמן שאת מסתתרת מאחורי חומת הפחדים שלך – את צריכה לזכור שגם זיווגך מפחד לא פחות. גם לו יש החסימות שלו ממה שהוא עבר בנפרד ממך, גם הוא חושב שזה צריך להיות כך בדיוק ולא אחרת, גם הוא סוחב איתו שק גדוש של חוסר אהבה שאין לו מושג איפה וכיצד לקבל, וגם הוא רוצה להניח כבר את מקל הנדודים ולהודות שהוא 'מצא ולא מוצא'.

אני יודעת שכרגע זה נשמע לך פשוט להחריד ואולי אפילו גובל בטמטום, אבל מבטיחה לך – זה לא

אני לא נכנסת לך לקישקע, כי אני באמת לא חושבת שיש לי זכות או יכולת להתערב לך בהחלטות. אבל בינינו, כמה כבר מוצאים אנשים כאלה שאפשר לדבר איתם במשך שעות על כל דבר שבעולם, מבלי להתעייף? כמה כבר מוצאים אנשים כאלה שלא דוחים אותך מבחינת האיכות האישית שלהם, וכמה עוד הזדמנויות כאלה יכולות להיקרות על דרכך בעתיד?

תחשבי על זה ככה: היה לך נעים איתו? זהו. תעצרי. את לא צריכה שום דבר יותר. רוצה? בטח, עוד ועוד בלי הפסקה (זוכרת את הילד עם הגלידה?). צריכה? זה כבר סיפור אחר, ופה את צריכה להיות חכמה הרבה יותר מאשר צודקת.

לא מסכימה איתי? מותר לך. אבל אל תשכחי דבר אחד: הקב"ה לא סתם מפגיש אותנו עם אנשים מסוימים, ולא סתם מחליט שהם יצאו מהחיים שלנו בדיוק כלעומת שנכנסו אליהם. אם הקב"ה נתן לך את התחושה המופלאה הזו שנעים לך איתו – עצתי לך היא לעזוב את כל השיקולים ה'ענייניים' בצד. כי למעשה, הרבה מהשיקולים הענייניים האלה הם פחדים ותו לא. תכירי בזה, תתבונני בזה, ומתוך ההתבוננות הזו תקבלי החלטות שקולות ולא כאלה שאת עלולה להתחרט עליהן בעוד כמה שנים.

מה את חושבת, שהזוגות שכבר התחתנו מסכימים על כל דבר שבעולם? שלהם אין תובנות חיים שלא משתלבות זו בזו, כמו קווים מקבילים שלעולם לא באמת ייפגשו? אל תחפשי את המושלם, חברתי היקרה והאהובה למסע. תחפשי את המשלים. איך תרגישי שזה זה? אמנם אני עוד לא נשואה, אבל ארשה לעצמי לומר שברגע שהלב שלי שהיה סגור במשך שנים על מנעול ובריח – ייפתח בכזו עוצמה של רגש למישהו – אז מבחינתי כל החסימות ייעלמו.

הן עדיין יישארו במוח האחורי שלי, הן עדיין תצעקנה לי בקול חלוש שזה לא מתאים, ומה פתאום שאתפשר על כזה דבר, ואיך אתמודד אם וכאשר יהיו ילדים וכו' – אבל אני כבר לא אקשיב להן באותה עוצמה כמו שהקשבתי לפני כן.

רמת השמיעה שלי אותן תיחלש מתוך בחירה ומתוך שיקול של 'נעים' או 'לא נעים'.

אני יודעת שכרגע זה נשמע לך פשוט להחריד ואולי אפילו גובל בטמטום, אבל מבטיחה לך – זה לא. את לא יושבת שם ומכריחה את עצמך להרגיש שנעים לך, את לא יושבת שם ומכריחה את עצמך לקבל דברים שהם ממש בנפשך ואת ממש לא יושבת שם ומכריחה את עצמך להגיד 'כן' על משהו שהוא בוודאות 'לא'.

מותר לך להגיד לא, כשזה לא. אני במשך שנים הסתובבתי עם תחושה כמו שלך, עד שלאחרונה ממש קיבלתי על עצמי לדחות כשצריך, כי זה עוזר גם לי להתדייק מול עצמי עם מה שמתאים יותר ופחות – לי, שירה כהן.

למה? "כי זכותך לבחור גם בגיל 39 כמו שבחרת כשהיית בת 21", אמר לי אדם חכם לאחרונה. אז נכון שהרבה השתבח בך בדרך ומן הסתם לא תבחרי בדיוק כמו בגיל הזה, אבל בגדול הכוונה שלו הייתה שזו זכותנו (אם לא חובתנו) לברור, להגדיר וכן – גם להגיד את ה'לא' אם צריך, כדי להגיע לבסוף לבחירה המושכלת והנכונה. לבחירה שתשאיר אותנו יחד עד 120, ושעלינו ייאמר הפסוק: 'עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו. להגיד כי ישר ה', צורי ולא עוולתה בו'". שולחת לך חיבוק ענקי ממני, ומתפללת להצלחתך ושמחתך בקרוב ממש.