שירה מעורבת בציבור – "אהבת ישראל" או שפל חדש בצניעות?

קצת קשה להתחמק לאחרונה מתופעת השירה בציבור. ליתר דיוק – שירה מעורבת בציבור, גברים ונשים. מיזם חדש (שלא נזכיר כאן את שמו) הפך את השירה המשותפת לדבר טרנדי ופוטוגני, המלווה בקליפים מושקעים. בתור תחביב לציבור שאינו שומר תורה ומצוות, אפשר להניח שזה עדיף (בבחינת הרע במיעוטו) מאשר הליכה למועדונים או שחייה מעורבת. אבל מה שהדהים אותי היה כמות חובשי הכיפה (גברים) וכיסויי הראש (נשים) באותם ערבי שירה משותפת. האם כיסוי ראש לא אמור לבטא שמירה על ההלכה? אם כך, כיצד כל כך הרבה אנשים נוהרים אל אותם אירועים?

פולמוס קוצף התנהל ביני לבין מישהו שהעביר אליי בווטסאפ סרטון כזה, שצולם בקהילתו. "תראה איזו אהבת חינם!", התמוגג בדביבוניות דביקה ועיוורת. "ממש ערב של איחוד לבבות. ממש אהבת ישראל, הידד!". ציטוט מדויק (טוב, חוץ מההידד).

אני לא אוהב לתפוס את מקום משבית השמחות, אבל המראה שבו נשים וגברים עמדו בסמוך, וקולותיהם המעורבים מילאו את חלל האולם, כשעל הבמה נגנים ומנצח – לא נתן לי מנוחה (נעזוב לרגע את הנגינה בימי העומר, דבר בעייתי כשלעצמו. אבל אני מדבר כאן על התופעה עצמה). אומנם יש שיטות שונות, מקלות יותר ומקלות פחות, לגבי שירת נשים. יש המתירים להאזין דרך דיסקים, יש המתירים אם המאזין לא ראה את הזמרת וכן הלאה. אבל לעמוד חצי מטר מאישה נשואה, חובשת כיסוי ראש, ולשמוע את קולה, ביחד עם עוד 400 נשים אחרות? משהו כאן לא נשמע לי הגיוני. אפילו מבלי לברר עם רב פוסק, משהו בי הרגיש לא נוח עם המעמד הזה. אי-נוחות טבעית, בסיסית, יהודית. הרי ההלכה מלאה בסייגי הפרדה בין גברים לנשים. כללי ההתנהלות בעבודה, כללי צניעות וכן הלאה. אז לעמוד כשמסביבי 400 נשים שרות בקולי-קולות, לשיר בעצמי, לדעת שכולנו מצולמים לקליפ, ולהרגיש שזה הדבר הכי מותר, הכי צנוע והכי הלכתי שבעולם? לא מסתדר לי.

כמובן שהתקשרתי מיד אל רב בעל שיעור קומה, כאן בקריית שמונה (הרב רפאל סבתי), שאישש את תחושתי ואסר זאת מכל וכל. ביררתי גם מול הרב זמיר כהן, וכמובן שגם כאן התשובה היתה נחרצת ושלילית. אז איך קבוצה כל כך גדולה של חובשי כיפות מרשים לעצמם, במן מדרון שאין חלקלק כמותו, הופעת לייב של נשים? ולא רק להאזין, אלא לשיר במשותף, בקרבה כזו, ועוד בפרהסיה גמורה?

כשביררתי מול אותו מתמוגג, התירוצים היו רבים: זו אהבת חינם; הקולות מעורבבים ולא שומעים אישה אחת בבירור; צריכים "לחיות" ולא להקפיד על דברים שנראים פחות רלוונטיים בדורנו; ובכלל, אצל מי מתעורר היצר בגלל שירה בציבור? אל תהיה כבד, כולה פעילות חווייתית, מהנה, ו... איך שכחנו, כזו שמייצרת "אהבת ישראל" אמיתית, שכמותה לא חווינו כנראה במהלך 5,778 השנים האחרונות.

מוזר, חשבתי לעצמי. חשבתי שגם לגדולי ישראל, שכמובן אוסרים זאת בתכלית האיסור, יש אהבת ישראל. חשבתי שאני רואה אותה ביומיום, בארגוני חסד רבים, במעשי צדקה עצומים, במעשים יומיומיים נשגבים. לא ידעתי שרק בשנה האחרונה הומצאה אהבת ישראל, באותם ערבי שירה נאורים.

"שירה בציבור – יותר חמור, מוכפל במספר האנשים"

אפשר לסתור את כל הטענות הללו כמובן, אבל הקלות שבה אפשר להכשיר הידרדרות וזלזול פומבי בהלכה, מטרידה כשלעצמה. האם כל מה שנראה לנו "מותר", בעיניים האישיות שלנו, כבר מבטל את ההלכה, את גדולי ישראל ואת ההפרדה היהודית-הטבעית בין גברים לנשים? האם לא מספיק לראות את הקלקולים העצומים שיש בציבור החילוני, כתוצאה מהערבוב בין גברים לנשים, כדי להבין עד כמה צדקה ההלכה באותה הפרדה?

אל מול טיעוני "אהבת חינם" ו"אהבת ישראל", משיב הרב שלמה אבינר בשו"ת מיוחד שהוקדש לנושא, ופורסם באתר כיפה. "ודאי טוב להתאחד, אך לא על ידי עבירה. עיין בספר אהבת חסד לחפץ חיים", כתב הרב. ובתשובה לשאלה המיתממת איך אפשר להתאחד בכל זאת, השיב הרב "קודם כל, אפשר לעשות אירועים לחוד לגברים ולחוד לנשים. שנית, יש להבין ברצינות שאיחוד חוויתי חולף אינו איחוד אמיתי".

בנוגע לטענה ש"אפשר להקל" כיוון שהשירה מעורבת ולא שומעים כל אישה בנפרד, משיב הרב אבינר: "זה יותר חמור - מוכפל במספר האנשים. זו גמרא מפורשת: 'זמרי גברי ועני נשי (גברים שרים ונשים עונות) - פריצותא (פריצות).  זמרי נשי ועני גברי (נשים שרות וגברים עונים) - כאש בנעורת (הבערת היצר).  למאי נפקא מינה (מה יוצא לנו מהגדרות אלו, הרי שניהם אסורים)?  - לבטולי הא מקמי הא (לבטל זה לפני זה, אם אי אפשר לבטל את הכל, אז לבטל את הכי חמור)' (סוטה מח א)".

אגב, בואו נעשה סדר בביטוי: "אהבת ישראל" זה לעשות משהו למען יהודי אחר. התנדבות או התגייסות למען הכלל - זו אהבת ישראל. לתרום דם או כליה - זו אהבת ישראל. אבל ללכת לשיר עם אנשים, זו תרבות בשביל עצמי. אף אחד לא הלך כי אמרו לו "תשמע, חסרים אנשים במקהלה. בוא תעזור לנו להשלים את המקהלה, תשמח אותנו קצת". אנשים הלכו והולכים בשביל עצמם. בשביל החוויה האישית. אז בואו לא נעטוף את זה במניעים אלטרואיסטים-נשגבים.

המרדף אחרי חוויות

אותה שירה בציבור היא רק חלק מתופעה אחרת של הדור שלנו – דור החוויות וההנאות. מכל מקום אני לא מפסיק לשמוע מקרובים ומכרים על טיולים שלהם בחו"ל ו"אתה חייב" ו"אי אפשר לא לבקר שם" ו"שכרנו חדר עם בריכה פרטית, עלה רק 1000$ ללילה" וכן הלאה. נניח ואני מבין אנשים שיוצאים לחו"ל מדי שנתיים כדי לצבור כוחות – היום זו כבר תופעה מוגזמת בעליל, שבה אנשים משקיעים את מיטב כספם ומרצם כדי למלא את הדרכון בחתימות, משל היתה זו תעודת כבוד. המרוץ הזה לחו"ל, לחוויות, להנאות, שלא לומר לתאוות – כבר יצא מזמן מפרופורציות. ולדעתי? אין כמו צימר טוב בארץ ישראל.

וזה לא רק חו"ל, אלא גם טירוף המתכונים והמסעדות. אנשים לא מעיזים לאכול מבלי להעלות קודם תמונות לפייסבוק או לאינסטוש (קרי אינסטגרם). כאילו "אם לא העלינו וקיבלנו לפחות 50 לייקים – אז מה היתה שווה כל ההשקעה?". אפשר כמובן לצאת למסעדות מדי תקופה, ואפשר להשקיע במתכונים חגיגיים, אבל אני מדבר כאן על פרופורציה וגודש ברדיפה אחרי הנאות.

תופעת השירה בציבור מתחברת דווקא לדברים הקטנים והפשוטים מפעם, ואם היא נעשית בהפרדה מוחלטת, של אירוע לגברים ואירוע לנשים – לדעתי היא יכולה להיות מקסימה. אבל צריכים לזכור שאפשר ליהנות גם בהיתר. לא חייבים לעבור על ההלכה או לעצום עיניים אל מול ערבוב ממשי וחסר גדרות בין גברים לנשים.

והכי מדאיג, שמדובר בהמשך דרכו של המדרון החלקלק. שהרי אם בעוד 10 שנים תהיה תופעה חדשה של ריקודי-עם מעורבים בין חובשי כיפות וכיסויי-ראש, אל תתפלאו בכלל. הרי תמיד יהיה מי שיטען שגם זו – איך לא – בסך הכל "אהבת ישראל".