"עכשיו אני רגוע. הוא בגן עדן": ראיון עם אליה אריאל, שבנו ינון, בן 4.5, נפטר מסרטן

הלווייתו של הילד ינון אריאל, בן 4.5 בלבד, התקיימה ביום שישי שעבר, שעות בודדות לפני כניסת השבת. הלחץ המוכר שנותן את אותותיו בשעות אלה, על אחת כמה וכמה בשעון הקיץ, לא מנע מאלף אנשים להשתתף בלוויה, לעשות עם ינון חסד של אמת, ולחלוק לו חיבוק וכבוד אחרונים.

ינון, בנם השלישי מתוך ארבעת ילדיהם של אליה (42) ונעה (32), המתגוררים באלעד, חלה לפני כחצי שנה בסרטן, שהכה בגזע מוחו. על כך עוד נרחיב לא מעט, אך לפני כן, שווה להכיר על קצה המזלג את סיפורו של אביו.

אליה אריאל, הנדסאי אדריכלות במקצועו, נולד בהוד השרון למשפחה דתית-לאומית ממוצא תימני.  "היום אני לא מבין איך אפשר לגדל ילד ליראת שמיים עם טלוויזיה בבית", אומר אריאל, "אבל כן, כך גדלתי". בילדותו ונערותו שמר תורה ומצוות, אך לאחר מכן התרחק מדרך הישר.

לשיא התרחקותו הגיע אריאל בימים בהם חי ועבד בתל אביב כמפיק מסיבות ענק. "תמיד הייתי אחד כזה שיש סביבו הרבה אנשים", מספר אריאל. "לא תכננתי להיות מארגן מסיבות, אבל כך יצא. מעבר לכך, עבדתי כדוגמן וכשחקן בפרסומות וסדרות. המסיבות שלי מאוד הצליחו, וממש נשאבתי לזה.

"תוך זמן קצר המסיבות שארגנתי הפכו למסיבות נחשבות בקרב הברנז'ה התל אביבית, והמון מפורסמים היו מגיעים אליהן. הליין היה דיסקו של שנות ה-70, וגם הרבה רגאיי. 'המסיבות של אליה' היו שם דבר. אבל לא מעט פעמים הרגשתי שיש לי הכל – אבל אין לי כלום".

לאן לקחו אותך המחשבות הללו?

"התחלתי לגלגל אותן בראש, והמשכתי להרגיש שהכל בחיי ריק וחסר משמעות. יום אחד הלכתי בתל אביב ליד חנות אסטרולוגיה, נכנסתי, קראתי משהו על מזל גדי, המזל שלי, ואמרתי: 'וואלה, קלעו בול'. אז התחלתי קצת יותר להתעניין ברוחניות. זה היה לקראת סוף המילניום, שנות האלפיים, והרבה אנשים התחילו בתקופה הזו לדבר על ניו אייג' וכל מיני כאלה.

"איך שהתחלתי לחפש ברצינות ובכנות, הקב"ה התחיל לשלוח לי מסרים. קרו לי דברים מטורפים. התחלתי להבין שה' נמצא בכל מקום, ושאפשר לדבר איתו, אז פשוט שאלתי אותו שאלות, וקיבלתי, בהשגחה פרטית, תשובות מטורפות".

ומתי הגישושים הללו קבלו תפנית ושינו פנים לחיפוש רציני?

"השינוי הגדול קרה ביום כיפור, כשהייתי בן 25. זה היה יום הכיפורים הראשון שלא נסעתי לבית אמי בהוד השרון. החלטתי להישאר בדירתי בתל אביב, ליד שינקין. התעוררתי בשבע בערב, אחרי שנכנס הצום, והתחלתי לחפש בית כנסת. הלכתי המון, ופשוט כל הרחובות היו ריקים. וגם לא מצאתי אף בית כנסת. מיואש ומאוכזב חזרתי לדירה, ונזרקתי על הגג. הייתה לנו שם זולה כזאת.

"שכבתי על אחד המזרנים, ופתאום התחלתי להרגיש מחנק. לא הבנתי מה קורה לי. פתאום, משום מקום, התחלתי לבכות. בכי מטורף. לא נשלט. ואין לי מושג מאיפה זה מגיע. כי לכאורה הכל בסדר. לאחר כמה דקות שוב נשכבתי על אחד המזרונים שם, והתעוררתי בבוקר.

"תחושה כמו שהרגשתי באותו בוקר, לא חוויתי שוב מאז. קשה לי להסביר את זה, אבל הרגשתי חדש. כמו תינוק שנולד הרגע. עברתי חוויה חזקה מאוד. היא הייתה כל כך חזקה, עד שהתחלתי לפחד. הייתי קרוב באותם ימים להרבה מפורסמים, וידעתי שכמעט לכל אחד מהם יש פסיכיאטר. ושרובם לוקחים כדורים. וחשבתי שאולי גם אני משתגע".

מפחיד ביותר. מה עשית עם התחושות הללו?

"החלטתי ללכת לאברבנאל, שמישהו יבדוק אותי. ידעתי שישר הם נותנים שם תרופות שיכולות לשרוט אותך, אז רציתי להסביר להם שהכל בסדר, ושרק הבכי הזה שהתפרץ ממני מפחיד אותי. רציתי לכתוב להם משהו מסודר. שיהיה לי מה להגיד בטיפול. כתבתי שיש לי עסק, משפחה, חברים, והכל בסדר.

"בכל אופן, כדי לכתוב, התחלתי לשחזר לעצמי את הסיטואציה: 'בכיתי ביום שלישי בלילה... בדירה...". אני זוכר שאפילו לא כתבתי שזה היה יום כיפור. פשוט לא זכרתי. עד כדי כך הייתי מנותק. ניסיתי להבין מה קרה דווקא ביום שלישי הזה, ואז נזכרתי שזה היה יום כיפור, ושזו הפעם הראשונה בחיי שלא הייתי בבית כנסת ביום הזה, ופשוט הרגשתי וידעתי שזו הנשמה שלי שהתפרצה, שצעקה.

"היא צעקה, כך הבנתי, על כך שלא נתתי לה אפילו את המעט שבמעט. כל השנה הייתי עושה דברים לא בסדר, אבל לפחות פעם בשנה הייתי מתפלל ומתחרט ביום כיפור, והעוונות היו נמחלים. ואז גם את זה לא נתתי לה. והיא התפרצה. ובצדק.

"זמן קצר לאחר מכן כבר התחלתי ללמוד אצל הרב אשרוב ואצל הרב גינצבורג מחב"ד, ובעיקר אצל הרב פרוספר אשר מלכה. הוא היה מורה למשחק בניסן נתיב שחזר בתשובה, וידע איך לדבר עם בעלי בתשובה. לאחר מכן עברתי לישיבה בצפת, ובמובנים רבים התחלתי את חיי מחדש".

הפרידה היא זמנית

לאורך כל שיחתנו, גם כאשר אנחנו מדברים על דברים לא פשוטים, אני מזהה בעיניו של אליה זיק של אור. תקווה. אהבה. רצון גדול לעשייה. לחיים. הניצוץ הזה נשאר בעיניו גם כאשר הוא מספר על ינון, בנו האהוב שנפטר לפני ימים אחדים. רק לעתים רחוקות ניכר שמשהו בו נשבר, אך מיד אותו ניצוץ ניעור וחוזר לחיים.

"הכל התחיל לפני חצי שנה", מספר אליה. "דוד שלי, שהיה צדיק גדול, היה הסנדק של ינון. הוא נפטר לפני חצי שנה. בשבוע שהוא נפטר ינון התחיל לחלות.

"בכל אופן, בתחילת הדרך היו כל מיני תסמינים מוזרים, אך ממש לא חשבנו שמדובר במחלה. בטח שלא סרטן. בהתחלה היה בורח לו, למרות שהוא כבר היה גמול. ואז פתאום הוא התחיל לדבר כמו תינוק. אני זוכר שממש כעסנו עליו, אמרנו לו: 'למה אתה מדבר כמו תינוק? מה יש לך?. בשלב הבא הוא כבר התחיל לצלוע קצת, ולפעמים גם ליפול.

"למרות כל הדברים האלה, לא קישרנו דבר לדבר. אנחנו לא רופאים. פשוט קנינו לו נעליים חדשות, ובכללי חשבנו שאולי הוא רוצה קצת יותר תשומת לב. זמן קצר לאחר מכן הגננת שלו שאלה אותנו אם אנחנו לא שמים לב שמשהו לא בסדר עם ינון. כשזה קרה, נדלקה לנו איזה נורה אדומה. הבנו שאם גם בגן הוא נופל ככה, כנראה שלא מדובר רק בניסיון להשיג תשומת לב".

כיצד אתה מרגיש עכשיו כלפי איך שניהלתם את הדברים באותה תקופה?

"אחרי שהבנו במה מדובר, ממש היכיתי על חטא. לא הפסקתי להאשים את עצמי. ומהמקום הזה אני קורא מכאן להורים, וממש מתחנן אליהם שישימו לב לדברים שקורים לילדים שלהם.

"אחרי שהבנו שזה קורה גם בגן מיד הלכנו איתו לבית חולים, והפנו אותנו למיון. איך שהגעתי, ראיתי שעושים לו בדיקות מוזרות. לא את הבדיקות שציפיתי שיעשו לו. באופן כללי פשוט לא הבנתי מה קורה. תוך זמן קצר עשו לו C.T ראש, וגילו שם גוש. הכניסו אותו מהר לבדיקת M.R.I, ושם הבינו שזה גידול בגזע המוח.

"הרופאים רצו לעשות לו ביופסיה, כדי לדעת האם מדובר בגידול ממאיר, והגידול אכן התגלה כממאיר. הם המליצו לנו לעשות הקרנות, כדי להאריך לו מעט את החיים, אבל הם היו גלויים איתנו ואמרו לנו שהוא לא ישרוד את זה, להערכתם".

איך הרגשת כשאמרו לך שהבן שלך הולך להשיב את נשמתו לבורא, כנראה שבקרוב מאוד?

"בשלושת הימים הראשונים היה לנו קשה מאוד. עברו עלינו שלושה ימים נוראיים. לוקח לך זמן להוציא החוצה את כל מה שאתה יודע עמוק בפנים. אבל באמת מהר מאוד התחושה התחלפה לשמחה גדולה. כי כשאומרים לך דבר כזה, ששום דבר כבר לא יכול לעזור והבן שלך ימות בזמן הקרוב, אתה יודע שיש רק אחד שאתה יכול לדבר איתו.

"אם רופאים אומרים לבן אדם שיש סיכוי, וננסה כל מיני שיטות, ושיש כל מיני רופאים שונים שאולי יעזרו, אז אתה נכנס לסרטים של מה לעשות ואיך לטפל. ואחרי זה יכול לאכול את עצמך – למה עשיתי ככה ולא ככה. וכו'. אבל במקום כל זאת, ידעתי שיש רופא אחד. הקב"ה. ולא הקשבתי להם. עד הרגע האחרון האמנתי שהוא יחיה.

"והדברים חלחלו. כי ניכרים דברי אמת. בהספד רק אמרתי תודה רבה לה' יתברך על כך שהוא הביא לנו את הנשמה הזאת. ינון נפטר בתאריך האמיתי של יום העצמאות, בערב שבת קודש, אחרי חצות יום,  פרשת אחרי מות קדושים. זו הוכחה ענקית מבחינתנו שהוא פשוט היה ילד קדוש באופן מיוחד. ואנו מרגישים שזו מחמאה מהקב"ה, שהוא נתן לנו לשמור על נשמה טהורה ומיוחדת כזו".

מה תוכל לספר על אופיו של ינון?

"לא סתם אומרים שהקב"ה לוקח את הטובים ביותר. ינון זה הילד הכי רגוע אצלי בבית. אף פעם לא שמענו תלונות עליו. לכל מקום שהגענו היו רוצים לשחק איתו. מעבר לכך, למרות גילו הצעיר, הוא היה מאוד מקפיד על הרבה דברים בהלכה. למשל עד יומו האחרון הוא הקפיד על נטילת ידיים. היה לוקח לו 4 דקות לברך את הברכה, אבל הוא לא ויתר עליה.

"ההנהגות שלו היו קדושות. ואף פעם הוא לא היה מתחצף. והיה ממש מחפש לעשות מצוות. למשל, כמה ימים לפני פסח, כשניקינו את הבית, הוא שכב מול בסלון, ולפתע הצביע בכל כוחו על הספרייה. בשלב הזה הוא כבר לא יכל לדבר, אז חשבנו שהוא רוצה את אחד הספרים, ואכן הבאנו לו ספר.

"הוא נרגע לכמה שניות, אבל אז הצביע שוב על הספרייה. לקח לנו זמן להבין, אבל בסוף הבנו שהוא רוצה מגבון. הבאנו לו, והוא התחיל לנקות את הספר שהיה לו ביד. אח"כ ביקש עוד ספר ועוד ספר. הוא כל כך רצה לעזור לנקות לכבוד פסח. וכל זאת כשהוא חלש מאוד, ברמות שקשה לתאר".

ינון אריאל:

כעת, לאחר פטירתו, איך הרגשתך לגבי כך שהוא כבר לא אתכם?

"אנחנו מתגעגעים ועוד נתגעגע אליו. אני רגיש מאד באופן כללי. אני אוהב מאד את ינון, ותמיד אוהב. אבל לצד כל זאת, בהחלט יש גם שמחה גדולה, ורוגע. תראה, לפעמים יש ילדים שיורדים מהדרך, ואז אתה לא יודע איפה הם עכשיו, ואיפה הם יהיו בעתיד. אבל עכשיו אני רגוע. הוא בגן עדן. אנחנו אלה שסובלים.

"לפעמים משפחות יוצאת לטיול. יש יעד ותאריך סופי שכולם יגיעו אליו, אבל עד שמגיעים לשם, כל אחד מצטרף לטיול בזמן אחר. וזה מה שקרה וקורה לנו. העולם הזה זה רק פרוזדור. היעד הוא העולם הבא. העולם הנצחי. אז הוא כבר יצא לטיול, אבל בסוף כולנו ניפגש שם".

ובתוך כל התהליך, מה היו הקשיים הגדולים ביותר?

"הרגעים הכי קשים שהיו לנו עם ינון היו כשהודיעו לנו שהוא חולה סופני, והחודשיים האחרונים, כשממש ראינו את הסבל של הילד. לא היו לו כאבים, ישתבח שמו, אבל לא יכולנו להבין אותו. הוא ממש רצה דברים, אך לא היה מסוגל לדבר, וזה קרע את הלב.

"מרוב הכאב, אף על פי שבחיים לא הכנסנו מסך הביתה, הראנו לו סרטים לימודיים תורניים בשביל להעסיק אותו. אבל הוא לא רצה לראות. היה כזה קדוש. בכלל, כל הילדים שלי קדושים. בחיים לא ראו מסכים. עם זאת, אחד הדברים שחזקו אותנו היה השיר 'בן אדם עלה למעלה עלה'. ינון שר אותו הרבה. במשך כל המחלה השיר הזה ליווה אותו. המילים שלו עוצמתיות מאד, וכמובן התחברו למצב הלא פשוט של ינון".

לקראת סוף שיחתנו, בני משפחה וחברים נוספים נכנסים נבוכים לבית משפחת אריאל, ואליה מבקש לומר כמה מילים לסיכום. "בשנים האחרונות הרבה רבנים אמרו לי לעשות הרצאות. לצאת לקהלים רחבים ולספר את סיפור חיי, ולא עשיתי את זה. במובן מסוים, המוות של ינון דוחף אותי לכיוון הזה. עכשיו אני חושב על כך ברצינות, ואפילו מתכנן להוציא סינגל בקרוב. מעבר לכך, אשתי ואני רוצים להביא עוד ילדים. צריך הרבה נשמות בעם ישראל. כמה שאפשר".