הפירמידה של שולחן השבת

מיום רביעי אני מתחילה. בבוקר אני עושה קניות, בצהריים הפירות והירקות מסודרים במקרר, ובערב העופות מחולקים במגשים במקפיא הגדול. אני מתחילה עם הקינוחים: גלידות, עוגות "פושטיות" ושלל דברים מתוקים מושקעים כיד הדמיון הטובה עלי.

ביום חמישי בצהרים הבית כבר נקי, והכביסות מוכנות. בערב השולחן כבר ערוך לתפארה.

ביום שישי בבוקר אני מטגנת, מאדה, קוצצת, מקלפת, מרסקת, בוררת, טוחנת ואופה.

אחה"צ הילדים יוצאים מהמקלחת אחד אחרי השני, לבושים בגדי חמודות ומסורקים למשעי, ואז המרוץ מגיע לשיאו: מיחם, תמצית תה, ניגוב אחרון של המטבח, פלטה, אורות, כיוון המזגן, הרתחת המרק, פתיחת השקית של הבייגלה, פתילות לנרות ובשמים.

שבת נכנסת.

אחרי שבוע עמוס מטלות חולין, ואחרי מסע בן שלושה ימים, סוף סוף הגענו. שבת מלכתא פורשת את כנפיה.

הבנות רצות לקבלת-שבת אצל שכנים, בעלי והבנים יוצאים לבית הכנסת, ואני צונחת על הספה לשעה של תפילה.

ואז הוא מגיע – שיא השיאים של כל השבוע: שולחן שבת.

כשהייתי אמא צעירה התארחתי בשבת אצל משפחה שורשית-חסידית יקרה עם 12 ילדים. הבת הגדולה הייתה אז בת 19 והקטן בן 3. שולחן השבת היה חוויה מיוחדת ובלתי נשכחת. האמא ישבה לה בנחת בכיסאה, עטורה שביס לבן. האבא ישב בקצה השני והילדים ישבו "כשתילי זיתים" סביב. הגברים שרו זמירות שבת חסידיות משתפכות, והבנות לא הפסיקו להגיש ולפנות אינספור מנות ריחניות הלוך ושוב. היה שם שקט של שכינה... אף אחד לא הרים את הקול ובטח שלא רב או התווכח. כולם נראו מרוצים ושמחים להיות חלק מועיל בהוויה הקסומה הזו שנקראת משפחה סביב שולחן שבת.

"בשבת", אמרה לי האמא, "בעלי מלך ואני מלכה".

מלך ומלכה... ואיך אצלנו?

אצלנו שולחן שבת היה, בדרך-כלל, שעה של תסכול. נכון, היו שם דברי תורה, קטועים אמנם, כי לא הצלחתי לשמוע את בעלי... אבל בעיקר היו שם מריבות. הרבה מריבות: על המקום, על כוס הקידוש, ועל מי קיבל יותר שקדי מרק. תמיד מישהו לא היה מרוצה מהסלטים, אחר מהדגים ושלישי מהעוף.

בסופו של קרב, אחרי האוכל, היה כל אחד מהילדים פורש ל"עיסוקיו" ויורד מהשולחן באדישות. זאת מבלי לדבר על לפנות את השולחן או לברך ברכת המזון...

ואנחנו? היינו מעירים, מבקשים, שוב מעירים ושוב מבקשים - ובעיקר מתאכזבים.

איפה שולחן השבת שחלמנו עליו, עם הילדים המתוקים שיספרו פרשת שבוע? עם דברי התורה שישפכו טל-תחיה על אפרוריות השבוע ויפתחו את סגור-ליבנו? עם האחדות המרוממת והמשכרת של שבת מלכתא?... דווקא בשולחן השבת שכה יקר ללבנו???

אחרי הרבה תפילות, הגיעה לה תובנה גואלת.         

המנהל של שולחן השבת

לקח זמן רב עד ששאלתי את עצמי את השאלה הזאת, אבל לבסוף היא הגיעה: ´מי המנהל הרשמי של שולחן השבת?´.

´בעלי´, השבתי לעצמי.

הוא אחראי לקידוש, לבציעת החלה, לדברי התורה ולזמירות. הוא המנהל הבלעדי.

´אבל מי מנהל את השולחן בפועל?´, הוספתי לשאול את עצמי.

´הילדים!... הם מחליטים אם יהיה נחמד או קשה, אם נהיה שמחים או מאוכזבים, ומבלי לשים לב – אנו נותנים להם לקבוע איך יראה השולחן´.

´אבל למה זה קורה?´, המשכתי לשאול את עצמי,

´אולי כי מישהו נוסף מנסה ללא הצלחה להיות גם כן בראש?...´.

ואז נפל לי האסימון – אני!

אני כל הזמן מנסה לנהל את העניינים במחשבה, במקום בעלי!

אני משתדלת לא להעיר ליד הילדים (נכון, זה לא תמיד הולך לי), אבל האמת היא שאני יושבת שם בצד השני עם כובע גדול של שופטת...

למה את שר "שלום עליכם" כל-כך לאט? הילדים רעבים! ולמה כל-כך מהר? איזה דוגמא הם רואים? למה אתה לא אומר דברי תורה עם עומק? תן קצת "אידישקייט" לילדים, שתהיה להם אהבת תורה! אבל למה דברי תורה כאלו קשים? הם רק ילדים, תן משהו "בגובה העיניים"... במקומך הייתי קובעת סדר של שתי הלכות שבת בכל סעודה, שתהיה קביעות... למה אתה לא מעיר לו לחזור לשולחן? אבל למה ככה? ומה עם זמירות שבת? זה ה"גירסא-דינקותא" שהם בסוף יזכרו! כשהיינו בשבת אצל משפחת לוי האבא כל הזמן שר. זה היה ממש מרומם את הלב... אבל למה את השיר הזה? חוצמזה אתה לא יודע שזה שייך לסעודה שלישית?

נחרדתי לגלות עד כמה אני עדיין כל-כך גאוותנית.

איך הגענו למצב הזה?

פירמידת השבת

הבית, בצורה המקורית והטבעית שלו, בנוי כפירמידה.

האבא הוא ראש המשפחה, "המלך". הוא נמצא ב"שפיץ" של הפירמידה, ואמור להתוות את הכיוון הרוחני של הבית: שם המשפחה ממשיך אחריו, על פיו נקבע שיוכה של המשפחה לכהנים, ללויים או לישראל, ועל פיו נוהגים בהלכות אשכנז/ תימן/ עדות המזרח. הוא מפנה את מבטו "החוצה", עובד, לומד ומביא טרף גשמי ורוחני הביתה.

האמא היא מרכז הפירמידה - היא עיקר ועקרת הבית. היא מחברת בין כל חלקי ה"פירמידה" ומצויה בפרטי הבית.

הילדים נמצאים בתחתית הרחבה של הפירמידה. הם ההמשכיות והמטרה של הבית - העמדת דור ישרים מבורך.

זוהי התשתית עליה הקים הקב"ה את הבית היהודי והיא הסדר המתוקן של העולם.

בחברה החרדית ה"שמורה", דוגמת הבית החסידי, עליו סיפרתי, כמו גם בעדות הגרוזינית או הבוכרית, לדוגמא, או בחברות מסורתיות נוספות, עדיין נשמרת ה"פירמידה" הטבעית: האבא, בשקט ובביטחון מנהיג המשפחה, האמא שמחה בחלקה להיות "שר הפנים", והתוצאה הכמעט-ישירה: ילדים רגועים, עוזרים, משתפים פעולה והולכים בשמחה בדרך המלך (תרתי משמע).

הפיכת הפירמידה

אם נחזור אלינו - נגלה פירמידה הפוכה.

אני אחראית על ניהול הבית - קובעת איזה צבע יהיה לספה, לקירות ולמטבח, איזה אוכל נאכל ובאיזה בגדים נלביש את הילדים (וגם את הבעל...).

ובעלי? בדרך-כלל שמח עם ההחלטות שלי. העובדה (המרגיזה?!) שהוא אף פעם לא יודע איפה הקערות של הקורנפלקס, איזו שמלה להלביש לילדה, איפה המחבת החלבי ואיך עושים קוקו (בלי כרבולות), מעידה שהוא באמת סומך עלי ולא מנסה להידחף לתחום שלי (אז אולי זה לא כזה מרגיז?!...).

אבל אני, לעומתו, לא תמיד שמחה עם ההחלטות שלו. פעמים רבות אני מרגישה, באופן מתנשא וחסר בסיס, שאני מעליו - חושבת שאני מבינה, חכמה ויודעת יותר (מי אמר?)... ויש לי הרבה מה לומר על איך שהוא מנהל את העניינים שלו.

ראיתם פעם עסק ובו שני מנהלים, שאחראים בדיוק על אותו תחום? לא. מצב כזה הוא בלתי אפשרי. יש תמיד אחד שאחראי על הכספים ואחד על הפועלים. אחד על השיווק ואחד על הפיתוח.

אם אני משנה את חלקי בפירמידה, ורוצה להיות בראש, אין לי מה להתפלא אם אראה את תוצאות השינוי גם אצל הילדים. יחסי כבוד ואמון בין בני הזוג - הוא בסיס לחינוך שאי אפשר לדלג עליו.

לעיתים אני פוגשת נשים שמתארות קשיים שונים עם מספר ילדים. לאחר "חפירה" אנחנו מגלות שכל הבעיות קשורות בדרכים שונות לדבר אחד – למחשבה שלה ש"הוא לא בסדר". השיפוטיות הלא-מכבדת הזו יוצרת מיד בלאגן במשפחה!

אז מה קורה בשולחן השבת?

שולחן השבת, עבור רובנו, מסמל את מרכז השבוע הרוחני של המשפחה, לכן הוא כל-כך חשוב לנו.

לי "מאוד" חשוב שהוא יתנהל בצורה כזאת וכזאת, כי לדעתי זה הכי טוב, אבל גם לבעלי "מאוד" חשוב שיתנהל כך וכך ובדרך שהוא מוצא לנכון...

הילדים מרגישים היטב (כן, אפילו שזה רק במחשבה!), שכרגע אמא מנסה "לאחוז במושכות" ואבא מנסה להישאר המוביל, ומבינים ש"פוזרה המליאה", הוכרזה מלחמה ואף ראש ממשלה לא מכהן בפועל. המצב הזה מביא אותם "לעלות על הגל" ולעשות מהפכה (באופן לא מודע כמובן, הם לא עושים דווקא).

למעשה, באופן זה אנו מאפשרים להם להפוך את הפירמידה ולמקם את עצמם בראש... הם ה"בוסים", שקובעים כמה סדר או אי סדר יהיה ומתי. הם התמקמו בטעות בעמדת הנגררים, ולפירמידה לא נותר אלא להתנדנד על השפיץ...

אז איך משיבים את הסדר על כנו?

אתם כבר מכירים אותי, יש באמתחתי תמיד תשובה אחת... הדרך האמיתית והיחידה להגיע לפתרון - היא לשנות את מיקומי במפה. לא לנסות לשנות את הבעל וגם לא את הילדים.

לתת אמון בבעלי, להחזיר את עצמי במחשבה ובתפיסה "למטה", ו... לגלות בעל חדש שדווקא יודע להוביל מצוין! אין כל בעיה שאציע, אבקש, או אביע את דעתי, אבל הכל בענווה ובכבוד.

בענווה ו"למטה", בניגוד לגישות מודרניות, שאינן יהודיות, אין פירושו חולשה או נחיתות - בדיוק ההיפך! זהו מקום של חוזק ואצילות, ואמור כלפי כל אדם, קל וחומר כלפי בעלי, שהוא החבר הכי טוב שלי ושותפי לחיים, כמו שכותב הרמב"ן באיגרתו המפורסמת: "וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ".

חשוב לדעת שמדובר בשינוי מחשבתי. מה שנגיד או נעשה לאחר מכן, יהיה רק פועל יוצא. פעמים רבות אנו מנסות לשנות ב"ענפים" במקום ב"שורש", אבל חשוב להבין שאם השינוי אינו מגובה בהבנה חדשה – הוא לא יחזיק מעמד...

כמובן שישנם תחומים בבית שהם "שלי", ושם אינני צריכה לצפות לניהולו של הבעל, אבל בתחומים שהם "שלו" (דרך אגב – מי קבע מה שלי ומה לא? אופס! נכון ששוב אני!?)– שם מומלץ "לשחרר שליטה"...

אם אני ממקמת את עצמי נכון, הבעל יחזור להיות "למעלה", ואז הילדים גם הם, בעזרת ה´, יחזרו למקומם בתחתית הפירמידה, ויבחרו להצטרף ולבוא אחרינו.

כשכל חלק שב למקומו – השלום האמיתי חוזר אל הבית. שלום זה, אינו, כפי שנהוג לחשוב, שוויון בתפקידים, אלא הכרה והסכמה בשוני שבין התפקידים הללו. שלום שמחזיר את השקט והשמחה.

* * *

בשבועות שלאחר התובנה החדשה הזאת שהיתה לי בעניין שולחן השבת, התחלתי לתחקר את האמהות בקבוצות.

"למי יש שולחן שבת שהוא ´מעין עולם הבא?´", שאלתי. כשהצביעו מס´ אמהות (בודדות), המשכתי לשאול "כיצד אתן מרגישות עם ניהול השולחן של הבעל?". פה אחד אמרו כולן שהן לא מתערבות. חלקן בכלל לא הבינו את השאלה... "למה זה רלוונטי, מה דעתנו בעניין?...", שאלו.

אמא אחת אמרה לי שבשבת היא כמו ספוג: רק יושבת, סופגת ונהנית... "אם מישהו מבחוץ היה רואה אותי", סיפרה, "היה בטוח שאני אילמת...".

חזרתי לנשים שטענו ששולחן השבת הוא זמן של תסכול ואכזבה.

"מה אתן חושבות על ניהול שולחן השבת של הבעל?", שאלתי וקיבלתי גיחוכים... כולן סיפרו, שאמנם בדרך כלל הן לא מעירות, אבל חושבות שהוא טועה/ קפדן/ רך מדי/ מגזים/ עצבני/ לא מספיק תורני...

המסקנה היתה ברורה.

 * * *

פניתי לשולחן השבת הפרטי שלי.

החלטתי לנסות את רעיון הספוג... השתדלתי לבוא לשולחן השבת במחשבה חדשה: לא שופטת, לא מנסה לשנות, לא חכמה ולא "רוצה את טובתו". הפעם החלטתי לבוא "לא יודעת", ו"מלמטה".

אם אתן חושבות שזה היה (ועודנו) קל בשבילי, אתן טועות.

ישבתי שם ואמרתי לעצמי שאת חלקי לכבוד השבת כבר עשיתי למופת (בישולים, כביסות, ניקיונות ותפילה). עכשיו אבא הוא המנהל... ואני? אני כאן כדי להתענג על השבת. מה יהיה ומה יקרה – זה בכלל לא קשור אלי... (איזה כיף קצת לאבד שליטה...).

המחשבה החדשה הזו קודם כל שיחררה לי שרירים שהיו רגילים להימתח מיד עם כניסת השבת, ובשבילי  זה בלבד כבר היה רווח גדול.ישבתי והתאמנתי בלהיות ספוג...

שולחן השבת הפך לקצת יותר נעים ונינוח באופן מיידי, ובשבועות שלאחר מכן חשתי בשינוי משמעותי אצל הילדים. הם ישבו הרבה יותר זמן מהרגיל, אכלו יפה, פינו את הכלים (כן!), ובירכו ברכת המזון עם הרבה פחות הערות מצידי. השיא, שהותיר אותי פעורת פה, ונמשך עד היום, היה אחרי שבועיים: כל אחד מהילדים הבוגרים הכין דבר תורה לשולחן! (להזכירכם – מבלי שהתערבתי). איזה מתיקות דקדושה...!

מיד רצתי, כמובן, להכריז בקבוצות: גבירותיי! רדנה מהאולימפוס! תנסו את עמדת הספוג!

שלא תצאו עם אשליות על שולחן השבת שלנו - יש לנו עדיין עבודה בכיוון ה"ספוג" (כל אחד והחולשות שלו...), אבל לפחות ברור לי מה היה שם "תקוע" ומהו הכיוון עליו אני עוד צריכה תפילה ועבודה.

בתפילה שנחזור למקומנו הטבעי ונמצא מנוחה ושמחה.

שבת שלום.

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.