אם הוא לא שומר נגיעה, תברחי מזה כמו מאש

לאחרונה הסתיים לו קשר שהלך לכיוון די רציני, עם בחור שהצהיר שהוא לא שומר נגיעה – אך 'השתדל' בשבילי. האמת היא שאין לי מושג למה חשבתי שזה יכול להתאים לכתחילה. יש את הימים האלה בשידוכים, ששום דבר כבר לא ברור לך, שאת מוכנה לנסות כל מיני דברים 'חדשים' ולא מוכרים, רק כדי להוכיח לעצמך (ולא פעם גם לאחרים) שאת משתדלת.

זה לא שהוא לא כיבד את בקשתי ורצוני, וזה לא שהוא בדק גבולות וניסה למשל ללחוץ את ידי. עצם המחשבה על כך שהוא לא שומר נגיעה – עוררה בי סלידה ממנו. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני לא חלילה שופטת את מי שזה הניסיון שלו. אין ספק, זה ניסיון קשה לכל הדעות.

ועדיין, לא יכולתי שלא להישיר מבט אל הניסיון שלי עצמי מאז שבעצם חזרתי בתשובה (16 שנה בדיוק) ולשאול – רק את עצמי, לא את אף אחד אחר: רגע, האם הקושי הוא בעצם אישור שאפשר לוותר על הניסיון, שאפשר להיכנע לו או שבדיוק להיפך?

"הייתי נותנת הכל כדי להחזיר את הגלגל אחורנית. אני יודעת שזה מה שפוגע בשלום בית שלי"

לעולם לא אשכח איך חברה טובה שהתחתנה לפני קרוב לעשור, פתחה את סגור ליבה בפניי ובדמעות סיפרה לי את הניסיון הקשה שיש לה עם בעלה בשלום הבית ביניהם. "לא משנה מה אני עושה או לא עושה, הוא פשוט לא מרוצה. אני מרגישה שהוא מחפש אותי על הדברים הכי קטנים", אמרה לי אז.

כשניסינו יחד לחשוב מה יכולה להיות הסיבה לכך, היא אמרה פתאום: "עזבי, אין לזה הסבר הגיוני. זה מעל לטבע מה שקורה בינינו, בלי שום קשר למציאות. אבל דבר אחד אני כן יכולה להגיד לך – אני מרגישה שהניסיון הזה בא לכפר לי, מידה כנגד מידה, על העוון של חוסר שמירת נגיעה".

מה? הזדעקתי. אני מכירה אותה די טוב, ואף פעם לא חשבתי שדווקא היא... אמנם אני בכלל לא מדברת על דברים גדולים ומרחיקי לכת, אבל גם לחיצת יד לגברים נכללת באיסור הזה. "כן, לצערי הייתה לי תקופה שלא הקפדתי על לחיצת ידיים עם גברים, ולא שמרתי נגיעה מהבחינה הזו", היא אמרה לי פתאום. "היום אני מרגישה שאני משלמת על זה, והייתי נותנת הכל כדי להחזיר את הגלגל אחורנית כי אני יודעת שזה מה שפוגע בשלום הבית שלי".

"מה שאת לא יודעת לא יכול לפגוע בך", אמר לי פתאום קול אחר בתוכי

אתן מבינות, זה לא שבבחור לא היו איכויות אחרות. נהפוך הוא. הוא אדם מקסים, טוב לב, חכם ונעים הליכות, ובכל זאת – עצם המחשבה על כך שלא די בזה שאין לו את הגבולות שהתורה עשתה בעבורנו, הוא גם לא בדיוק מרגיש שמשהו לא בסדר. אז אני מודה. זה הרתיע אותי, גם אם בשתי הפגישות הראשונות השתדלתי לשים את זה בצד ולהתרכז בעיקר.

העיקר היה עבורי המחשבה על איזה מין בעל/אבא הוא יכול להיות – אבל אז קפץ מתוכי קול שאיני מכירה, ואמר: 'את באמת היית רוצה שמישהו שלא שמר על עצמו לפני החתונה, יהיה הבעל והאבא לילדייך?'. שוב, לא ממקום של שיפוטיות חלילה, אלא אך ורק מתוך מקום של רצון להיות יותר מדויקת עם עצמי, עם עבודת ה' שלי.

"מה שאת לא יודעת לא יכול לפגוע בך", אמר לי פתאום קול אחר בתוכי, שטען שאם רק הבחור לא היה מדבר על זה ולא היה נותן לזה מקום, יכול להיות שזה לא היה כזה משמעותי בעיניי.

האם את באמת רוצה 'לנוח' בתוך ספינה מיטלטלת שלא יכולה לעגון?

אבל אז מצאתי את עצמי צולפת בחגורת עור כבדה במיוחד בקול הזה, ונוזפת בו על שבכלל העז להעלות מחשבה כזו במוחי. "במקום שבו אין קדושה אמיתית, הנשמה מרגישה שהיא לא רוצה להיות", עניתי לו בעזות מצח אופיינית. "זה בדיוק מה שמרגישים כשנמצאים במקום שיש בו צחנה נוראית. הנשמה לא צריכה לראות הכל כדי לדעת הכל. היא צריכה רק 'להריח' את הנשמה שמולה, כדי להבין אם הריח טוב ונעים לאפה, או לא".

מה שאני לא יודעת אולי לא יכול לפגוע בי כעת, אבל הוא כן פוגע בקדושה של הבית שמתעתדים לבנות. הוא כן פוגע ברמת האמינות שאמורה להיות בין בני זוג, והוא כן פוגע בשלום הבית העתידי – נרצה או לא.

וזו בדיוק הסיבה שבגללה אני ממליצה לכן, אך קודם כל לעצמי, לברוח מהמקום הזה. לברוח הכי רחוק שאפשר מבנאדם שאין לו גבולות, מבן אדם שלא מבין את החשיבות של הגבול הזה, מבנאדם שלא רואה את המציאות כפי שהיא באמת.

מבלי  לעורר קטרוג על אף אחד חלילה, בעיניי, אדם שלא שומר נגיעה – לא שומר גם עגינה (אותה הגברת בשינוי האדרת). הספינה שלו לא באמת יכולה לעגון במקום אחד, במקום שאת מציעה לצורך העניין. הספינה שלו כל הזמן מיטלטלת בין הגלים והשינויים, לא באמת יכולה להציע לך מנוחה בתוכה. חוף מבטחים. 

האם את מוכנה להתפשר על זה? האם את מוכנה לנדוד ולהיטלטל בלי סוף בין גלי החיים, שגם ככה גורמים לך לבלוע מים מלוחים מפעם לפעם? האם את מוכנה להעמיד במבחן את כל מה שחשוב בעצם - את קדושת הבית שלך? 

התשובה שלי היא לא.

ושלכן?