התפללתי רבות, בכיתי רבות: הבטחתי שאפרסם את סיפור הנס שהקב“ה עשה לי

הבטחתי שאפרסם את סיפור הנס שהקב“ה עשה לי ברבים.
זהו סיפור נפלא. עזרו לי להפיצו, כדי לקדש שם שמיים ולנפוח תקווה במי שזקוק לכך...
קריאה מהנה!
הסיפור שלי מתחיל באופן המופלא שבו הכרתי את בעלי. ‏
בשנת 2009, כשהייתי בת 30, חילונית לגמרי, בצורה קיצונית, ‏ירדתי מהארץ וטסתי לארצות הברית כדי לעבוד שם בעגלות מכירה בקניונים. ‏
באותה השנה, הגבר שעתיד להיות בעלי היה עדיין... לא יהודי. אבל בעלי, מגיל קטן, תמיד התחבט בשאלת האמת – איך מוצאים מהי האמת האמיתית בעולם? מי ברא את העולם? איפה מוצאים את אלוקים ומהי הדרך האמיתית לעבוד אותו?
בשנה זו הוא החל לחפש במרץ את האמת, בחן לעומק את כל הדתות – נצרות, איסלאם, בודהיזם, הינדו וכהנא, ומשלא מצא הגיון באף אחת, גילה את היהדות ונשמתו נקשרה בה בעבותות. הוא החליט להשתקע באטלנטה, ג׳ורג׳יה, ולהתחיל תהליך גיור אורתודוכסי כהלכה בבית הכנסת ״קהילה״.
בינתיים, אני – עדיין חילונית – עשיתי הרבה כסף, ולא מצאתי זוגיות נכונה ואמיתית.  אחרי שנתיים שאני בארצות הברית (2011) וחיה חיים ‏בסגנון ״אכול ושתה כי מחר נמות״, ‏אזרתי אומץ ‏והתחלתי להתקרב לדת ולהתחזק. ‏החלטתי לחזור בתשובה. ‏

התפללתי רבות, בכיתי רבות

חזרתי בתשובה הייתה מהירה מאוד, וכבחורה שגדלה במשפחה אינטלקטואלית מאוד, הרעב ללמוד ולדעת יותר התגבר מרגע לרגע, ואיתו גם ההתחזקות שלי.
ככל מתחזקת בגיל 33, הרצון להינשא ולהקים משפחה יהודית היה עצום ומתגבר. התפללתי רבות. בכיתי רבות.
ניסיתי שדכנים, פגישות עם בחורים – הכל ללא הצלחה. בחורה שאך חזרה בתשובה, עם חלומות רבים ועיניים נשואות להשם בתחינה, וללא הצלחה...
זה מצחיק, אבל מאחר שהייתי בארה"ב, שמלאה בשלל לאומים שונים, ולא ידעתי איזה לאום יהיה הכי מתאים לי (אפריקאי אמריקני? אמריקאי אשכנזי? ישראלי? דומיניקני? כל אחד וחסרונותיו! לא מתאימים!), מצאתי את עצמי לבסוף מתפללת לדמות הגבר הספציפי, כי כך הנחו אותי – כשאת מתפללת, תתארי לקב״ה בפרטי פרטים מה את רוצה בדיוק.

אז ביקשתי: בחור יהודי, שומר מצוות, רצוי רופא מסוג שהוא ו...פורטוריקני. הכי מתאים! בינתיים, בשנה שבה התחלתי להתחזק, בעלי התחיל את תהליך הגיור...
במסגרת עבודתי בעגלות המכירות, החברה בה עבדתי תכננה לעבור לקולומבוס, ג׳ורג׳יה – עיירה שכוחת אל ללא דת, עיירת נהנתנות גמורה, אבל מלאה בכסף.
המשפחה שליוותה אותי בתהליך התשובה התנגדה נחרצות למעבר, וניסתה לשכנע אותי להישאר: "חזרת בתשובה לא מזמן, אינך חזקה דייך כדי להתמודד לבד עם האתגרים. את זקוקה לקהילה מחבקת״, הם אמרו.
‏אך ללא תועלת. הכסף קסם לי.
לצערי, ‏התחזיות שלהם התגשמו.
‏כל החברים בחברה שבה עבדתי היו חילוניים. הייתי בעיר ללא אלוקים. ‏ניסיונות נואשים לשמר את התשובה שלי על ידי עריכת קידוש בימי שישי לבד, עם שולחן ארוך ומלא כל טוב, אך חסר באורחים, גרמו לי להישבר. ‏מגורים עם שותפות לעבודה שלא ידעו רבות על יהדות כהלכתה וניסיונות נואשים לשמר אותה בבית ייאשו אותי. ההחלטה ללכת אחרי הכסף הוכחה כמוטעית... התשובה שלי החלה להתרופף. יצר הרע החל לחלחל ולנסות לפתות אותי להיכנע לתענוגות המקום.
אך השם היה לצדי כל הזמן, עורר את בינתי ונטע בי בהלה ותחושת פחד שהנה, כל מה שעבדתי למענו, כל ההתקדמות שלי הולכת לרדת לטמיון.

כשכמעט נשברתי

ערב אחד נכנסתי להיסטריה. במבט כולל על תמונת המציאות בה אני נמצאת, הלב שלי צנח והנשמה שלי נכנסה להתקף פאניקה שלא ידעתי איך להתמודד איתו. ‏
הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לראש המשפחה שאיתה עשיתי את התשובה.
בקול ‏שבור מבכי, בלב נרעד ובתחושת ייאוש עמוקה בקושי הצלחתי להסביר את הפחד בו אני נמצאת. ״אני נשברת! אני עומדת לסור לחטא! למה? למה זה קורה? מה בסה"כ רציתי? קצת להצליח? למצוא את בן זוגי? להתחתן? למה השם עושה לי את זה?", צרחתי לטלפון בהיסטריה.
אב המשפחה לא התרגש.
הוא אמר לי משפט שלעולם לא אשכח, ואני חיה את חיי על פיו עד היום: ״איילת, הקב״ה לעולם לא נותן לאדם ניסיון, ללא הכוח להתמודד איתו. אם תדבקי בקב״ה ותצליחי בניסיון, הוא יגמול לך במה שלבך חושק בו פי כמה עשרות מונים!".
זה הספיק לי כדי לחזק אותי. התחייבתי להמשיך בתשובה ולא לוותר.
סוף 2011, אני בקולומבוס, ג׳ורג׳יה – מרחק שעתיים נסיעה מאטלנטה.
בעלי סיים את תהליך הגיור ונמצא שבוע לפני בית הדין והטבילה במקווה כדי להצטרף לעם היהודי ולקבל נשמה יתרה. במקביל, הוא התחיל לקיים דיונים עם רבו על מציאת שידוך מיד עם תום התהליך.
אבל לקב״ה היו תוכניות אחרות... אחרי הכל – הוא חצי הנשמה שלי! אם יתגייר כעת, הוא עלול למצוא שידוך ולהינשא למישהי אחרת, כי אני עדיין אינני באטלנטה!
שבוע לפני בית הדין, בעלי עבר תאונת דרכים קשה, בה סבל מזעזוע מוח קשה. הוא איבד את היכולת לקרוא באנגלית, שפתו, כל שכן בעברית! לא יכול ללמוד תורה או להתפלל, איבד את היכולת לנוע בטבעיות, היה מרותק למיטה, לא מסוגל לתפקד – המצב היה בכי רע.
הרבנים החליטו לקטוע את תהליך הגיור, עד שישתקם.
הרופאים היו פסימיים. לטענתם, מצבו לא ישתפר, או ישתפר במעט אבל לעולם לא יחזור לקדמותו.
אבל בעלי היה איתן, נשמתו חזקה ורצונו עז. הוא היה נחוש בדעתו להיות יהודי.
בקושי רב, בסבל וייסורים הוא למד את עצמו ללכת שוב, לקרוא עברית ואנגלית, להתפלל – והפתיע את כל הרבנים והרופאים בהתקדמות מהירה בעוצמתה.
תהליך הגיור התחדש במהרה, לקראת סוף התקופה של היותי בקולומבוס.
יום אחד נסעתי עם המעביד שלי לאסוף עובד חדש משדה התעופה באטלנטה.
מעולם לא הייתי או שמעתי על אטלנטה. אבל ברגע שנכנסנו אליה, לבי פרפר. נשמתי זעקה. הרגשתי משהו. הרגשתי שזה המקום שלי. הרגשתי שאני חייבת, אבל חייבת לעבור לאטלנטה.
הבוס שלי סירב. "אני מנהל במשך שנים רבות עגלות מכירה, בכל ארה״ב. אטלנטה היא כישלון. ניסינו אותה לפני שנים רבות וכמעט פשטנו את הרגל. אין כאן כסף. אנחנו לא עוברים לכאן״.
ניסיתי להפציר ולשכנע, ללא הועיל.
לבסוף הצהרתי שאני עוברת – עם החברה או בלעדיה. אני צריכה להיות באטלנטה.
זה הספיק כדי לשכנע אותו. הוא היה חבר קרוב מאד, בנוסף להיותו מעביד. הייתי חשובה לו.
אז הם עברו לאטלנטה. בשבילי. רק בשבילי.
התחלתי ללכת לבית חב״ד של ישראלים. סוף-סוף קהילה! אני לא משויכת לחב״ד, אבל זה היה המקום היחיד שהכרתי, שהיו בו ישראלים ולא אמריקאים. מיד הכרתי חברות ואנשים, והתחברתי מהר מאד.
כשבועיים לאחר שהגעתי לאטלנטה, וכבר הספקתי לספר לכולם שמשאלתי הגדולה ביותר היא להקים משפחה יהודית כשרה, ניגש אלי בחור והציע לי לנסות את בית הכנסת ״קהילה״, שהיה מעבר לרחוב – מבלי שידעתי על קיומו... בוודאי חלפתי על פניו עשרות פעמים.
"קהילה?", שאלתי, אחרי שהסביר לי על בית הכנסת, "הלא זה בית כנסת אשכנזי, אמריקאי. אני ספרדייה, ישראלית. מה לי ולהם? הבדלי מנטליות עמוקים, לא שייך בכלל". הבחור ניסה להפציר בי. אמר לי שזהו בית כנסת מיוחד, רוחני מאד, קדוש מאד, ושאני – איילת – שאני רוחנית מאד מטבעי, אתחבר מאד לבית הכנסת ולרב המדהים שמנהיג אותו. עמדתי בסירובי. פחדתי. אני רוצה למצוא שידוך שמתאים לי.
בסופו של דבר, הבחור, קצת מיואש מעקשנותי, אומר לי ״איילת, את רוצה להתחתן? שם תמצאי את בעלך!".
זה הספיק לי כדי לנסות. מה אכפת לי? אני רווקה, גם כך אני מתארחת בכל שבת אצל משפחה זו או אחרת, אז עוד משפחה להתארח אצלה, מה זה משנה?
באותו סופ״ש התארחתי – לא פחות ולא יותר – אצל רב הקהילה, תלמיד חכם וגדול ורב מדהים, ומשפחתו הנפלאה.
באותו ערב שבת הלכתי לבית הכנסת כדי להתפלל מנחה.
נכנסתי בדלת האחורית. כל הציבור עם הגב אלי, בעיצומה של התפילה. עיני חשכו.
כולם אמריקאים במלוא מובן המילה, ממש רחוק מקצה השאיפות שלי. אין סיכוי שאמצא כאן שידוך המתאים לי. אין סיכוי!
אבל אבא שבשמיים כבר ידע לאן הוא מוביל אותי.
חמש דקות אחרי שצעדתי מעבר לסף הדלת בבית הכנסת, רחוק-רחוק בשורה הראשונה, הבחנתי מתוך עזרת הנשים בגבר שחום. היחיד בכל בית הכנסת. פרק זמן קצר אחרי כן התפילה הסתיימה. בעודי מפנה את גבי לקהילה, החזרתי את סידור התפילה למדף, כשלפתע הבחור צץ מולי והציג את עצמו – בחור פורטוריקני, שומר מצוות ו... רופא כירופרקט!
לעולם לא אשכח את המבט הראשון שנתתי בו.
נשימתי נעתקה ולבי החסיר פעימה.
ידעתי באותה השנייה – אני מישירה מבט אל בעלי לעתיד.

זה כ"כ מצחיק אותי היום, הידיעה הזו – מעולם לא האמנתי בכל סיפורי הדמיונות הללו על "ידענו מהשנייה הראשונה"... אבל זה אמיתי ונכון כשמש בצהרי היום.
מה שנעלם מידיעתי היה, שהוא הרגיש בדיוק אותו הדבר.
זמן קצר לאחר מכן הוא שוחח עם רב הקהילה על כך שהוא מעוניין להכיר אותי יותר לעומק, כי אני מוצאת חן בעיניו מאד.
גם אני, כשבועיים לאחר מכן, ציינתי בפני הרב שאני יודעת את מי ליבי בוחר, וביקשתי שישדך בינינו.
וכך היה.
ביום גיורו של בעלי, כארבעה חודשים לאחר שהגעתי לאטלנטה, יצאנו לפגישה ראשונה.
הצעת הנישואים הגיעה יום לאחר מכן.
חודשיים לאחר מכן, יום אחרי יום כיפור (כן, צמנו 48 שעות...) נישאנו במסיבה גדולה ומרגשת, שלתדהמתי היוותה נושא שיחה בקהילות היהודיות בכל העיר. היום אנחנו נהנים מנישואין מאושרים, בחסדי שמיים, וברכה מרובה בביתנו הקט.
ועל כך ייאמר – השם פועל בדרכים נסתרות, ו"הבוטח בהשם – חסד יסובננו"!