מילכה בנזימן: "הגעגועים לירושלים של פעם אינם מרפים"

ילכה בנזימן היא אומנית מוכשרת שנולדה בשכונת נחלאות בירושלים של לפני כשישים שנה. מבחינתה ירושלים היא מרכז חייה והמקור לכל הזיכרונות אפופי הנוסטלגיה והמתיקות שגודשים אותה. "בעיניי זה קצת מצחיק שאנשים נזכרים לדבר על ירושלים פעם בשנה, כי עבורי ירושלים היא דבר שמרגישים אותו כל יום, כל היום", היא מדגישה.

את שנות ילדותה היא אינה מסוגלת לשכוח. "גרנו בסמוך לשוק מחנה יהודה בשכונה שנראתה כמו כפר קטן.  מכל הצדדים היו בתים חד קומתיים, באמצע היה בור מים, והבית שלנו היה כמו הבתים של פעם – גבוה ורחב, עם חדר אחד גדול ועוד חדר קטנטן, שירותים ומטבח. בכל בוקר הייתי מתעוררת לקול טריקת שער הברזל, כשאבא היה קם לתפילת וותיקין".

למרות שמשפחתה לא הייתה בעלת אמצעים, אומרת מילכה שהם מעולם לא הרגישו עניים. "אהבנו מאוד לגור בבית, אחיי ואני היינו עושים שם הצגות ומשחקים, ובימי הקיץ ניצלנו את החצר הגדולה שהייתה לנו בחוץ, עם עץ אורן גדול במרכזה. אני זוכרת בעיקר את ערב פסח, אז הוצאנו לחצר את תכולת כל הבית. גם בערב יום כיפור הייתה תכונה מיוחדת בחצר, אז היו מגיעות לשם התרנגולות, לכפרות".

עץ האורן שבחצר היה משמעותי מאוד בחייה. "הייתי מסתתרת מאחוריו כששחקנו במחבואים, מטפסת עליו, ויושבת תחתיו כדי לכתוב שירים. לפעמים אמא הייתה קושרת לעץ חבל כביסה ותולה עליו בגדים לייבוש. היא אף פעם לא הבינה מדוע הבגדים הנקיים מתלכלכים... רק אנחנו ידענו שהם היו מקום מסתור מעולה במשחק המחבואים.

"אני זוכרת", ממשיכה מילכה, "שבאחד הימים החליטו השכנים לגדוע את האורן וכתבתי לזכרו שיר בשיא ההתרגשות:  'אורן מה אהבתי שם זה להסתופף מאחוריך במשחק המחבואים חשתי מוגנת ... אתה הגנת בעדי...'"

זיכרונות של פעם

"לילה אחד", נזכרת מילכה בסיפור בלתי נשכח, "הייתי בערך בת חמש  ואחותי העירה אותי בבהלה: 'אבא ואמא ברחו!' הבנו מיד שצריכים לחפש אותם, אז הערנו את שני אחינו הקטנים, נעלתי לתינוק נעליים, ומשפרץ בבכי הרגעתי אותו: 'אנחנו הולכים לחפש את אבא ואמא'. בחוץ שרר קור מקפיא, ומה עושים? כבכורה ואחראית החלטתי מיד – 'הולכים ליוסף', כלומר – לחנות המכולת. נתנו ידיים ודידינו כולנו למכולת, אלא שלתדהמתנו היא הייתה נעולה על בריח. לא איבדתי עשתונות ומיד הובלתי את השיירה אל משפחת דרוק, שכנינו היקרים. כשהם פתחו לנו את הדלת פרצנו כולנו בבכי מר, אך הם דווקא התגלגלו מצחוק. התברר שאבא ואמא הלכו לבר מצווה בקרבת מקום. מידי פעם הם חזרו הביתה כדי לוודא שהכל בסדר, הם כנראה לא חשבו שנתעורר..."

המיוחד בשכונת נחלאות, כפי שמדגישה מילכה הוא שכולם שם היו יחד. "אהבנו את כולם, שמחנו עם כולם, כשנערכו בחצר הגדולה חתונות כולנו היינו משתתפים. אפילו עם הערביות אמא שלי הייתה שומרת על קשר, קונה מהן ביצים ותאנים".

בשכנותה של מילכה התגורר גם אבי החזנים – זלמן ריבלין. "באחד הימים הצטרף אליו חזן נוסף שבא מהונגריה. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה, וכולם דיברו בהתרגשות על כך שמגיע חזן מחו"ל. אחר כך הוא התגורר בחצר שלנו וכולנו היינו נרדמים לצלילי הטונים של תלמידיו שלימים הפכו גם הם לחזנים מפורסמים".     

גם תפילות הימים הנוראים זכורות לה היטב: "היינו קמים לתפילת וותיקין בישיבת עץ החיים הסמוכה לשוק מחנה יהודה. זו הייתה חוויה מרגשת שאי אפשר לתאר במילים..."

בערב מלחמת ששת הימים, הגיעו להתגורר בשכנותם שכנים חדשים, הפעם דווקא מהעדה התימנית - הרב חיים קיסר זצ"ל. "הריח של המאכלים התימניים עולה באפי עד לרגע זה", מציינת מילכה, "החילבה ,הזחוק... שהתערבלו בריח מאפיית המצות הלפרין הסמוכה. עד היום אני מכינה חילבה לכל בני המשפחה ..." 

יד כותבת, יד מציירת

מה גרם לך להחליט לתעד את המראות האלו בציורים?

"מאז שהייתי קטנה אהבתי מאוד לכתוב ולצייר. ההורים שלי עודדו אותי תמיד, ובכל פעם כשהיו באים אורחים הם העמידו אותי מולם כדי שאראה להם מה כתבתי ומה ציירתי. היה כל כך הרבה מה לצייר – את השקיעה בין גגות הרעפים, את בורות המים, כל כך הרבה... הייתי מדביקה על הקירות הסמוכים למיטה שלי המון תמונות של שקיעה, מכל הסוגים. באופן טבעי זה הוביל לכך שעם הזמן ציירתי וציירתי הרבה את שנות הילדות שלי ואת מה שחוויתי. אני גם חברה במיזם 'אמנות ואמונה' בהנהלת עו"ד עומר ינקלביץ' שמעניק בית חם לאמנים, ובאופן אישי הוא מצמיח אותי מאוד".

כיום עוסקת מילכה בתחום החיתוך בעץ, היא מגלפת ומציירת, ואחר כך צובעת ומדפיסה במכבש. היא משתמשת במגוון סגנונות, כמו שעווה על מתכת, גילוף בעץ, ועוד, ומציירת בשמן ורישומים בפחם ועוד, ועוד...

"עד היום", היא מגלה, "כשאני מגיעה לאזור נחלאות כעוברת אורח אני מרגישה את סימפונית הילדות הבלתי גמורה... הדיו יכלה אך הגעגוע לא..."