"בכיתי כי הרגשתי שיש נשמות כאלה, ואני ביניהן, שאולי לעולם לא יזכו להתחתן"

השבוע נשברתי, ובכיתי בלי הכרה – אבל הדמעות לא יצאו, והעיניים נשארו יבשות כמו... הייתי אומרת כמו הנגב אלמלא ההצפות האחרונות שהיו בו. אבל אפילו למקום הכי יבש לכאורה, כבר הגיעה בשורת חיים.

ואני? עדיין לבד.

וזעקתי – מסוף העולם ועד סופו נשמעת.

ומילתי – איני יכולה שלא להעלות על דף.

רבות מחברותיי הרווקות משבחות אותי בניסיון הקשה, ואומרות לי: "לך הרבה יותר קל ממני, כי יש לך דרך להוציא, יש לך כל כך הרבה מילים לכתוב. אם אני הייתי במקומך, גם אני הייתי מסתכלת אחרת על השידוכים".

אני רוצה להשמיע להן את הזעקה או לפחות לבוא עם סימני הדמעות על לחיים, אך דבר מזה לא קיים באמת כדי שאוכל להוכיח, דבר מזה לא באמת נשאר כשיש רצון אמיתי להמשיך להאמין, להמשיך לדבוק בטוב של העולם הזה ושלי, ולהמשיך לקוות שעוד תימצא לי הישועה הנכונה.

אצלי הכול מושלם? אז רק כדי שתבינו, זה רחוק מלהיות נכון: יש נפילות, ומשום שהן כואבות עד לכדי איבוד הכרה ממש – אני מרגישה שזה מחובתי לספר. לתאר באוזניכן את הרגעים הפחות ציוריים של הסיפור הזה, הרגעים של מאחורי הקלעים – הרבה לפני שאנשים בכלל מוכנים לשלם כדי לשמוע את מה שעברת.

למה בכיתי אתן שואלות? קשה לי לכתוב את זה, באמת. קשה לי כל כך להעביר אליכן את התחושה הזו שאני חווה בימים אלו, תחושה של 'אני ואפסי עוד' אבל מהכיוון הכי לא צפוי ובלתי מתקבל על הדעת של הביטוי.

אז מזדעק האפסי, כוח ההכנעה והביטול שלי אל מול הבורא, וצועק בקולי קולות

לא יודעת אם תצליחו להבין איך בתוך ביטוי של שיא הגאווה, מסתתרת שיא השפלות. כי אם הופכים את סדר המילים וקוראים את הביטוי כך: 'עוד – אני ואפסי', מתגלה משמעות אחרת לגמרי. עוד – צועק לי האני מתוכי. עוד – משיב לו האפסי מתוכי, ושניהם משתלהבים בקולות שלא יביישו אף מקהלה.

"עוד" לא הגעת, "עוד" לא מצאת, "עוד" לא קיבלת, "עוד" לא ראויה, "עוד" לא יכולה, "עוד" שידוך שלא מצא חן, "עוד" תחנה שעברת בלי לקבל תשובה אמיתית: אומר לי האני.

אבל אז מזדעק האפסי, כוח ההכנעה והביטול שלי אל מול הבורא, וצועק בקולי קולות: רגע, תחכי "עוד" קצת שירה. "עוד" לא אבדה תקוותך, "עוד" יש לך תקווה. "עוד" את יכולה להכיר אותו, "עוד" יש זמן, "עוד" לא, עדיין לא אומר לעולם לא, "עוד" תראי שהקב"ה לא ישכח אותך, "עוד" מעט.

כמה זה עוד מעט מנקודת מבט של בחורה הנושקת לגיל 40? כמה זה עוד מעט במושגים של הבאת ילדים לעולם? כמה זה עוד מעט מאוורסט של חוסר אהבה, כשאת זו שעומדת מלמעלה לבד? כמה זה עוד מעט במושגים של עבר, הווה ועתיד שמתערבבים לך זה בזה, ולא מניחים את דעתך לעבור יום אחד בעולם הזה בשמחה ותמימות אמיתיות, בקבלה והכלה של מה שהכי פחות נעים לך?

בכיתי כי הרגשתי שיש נשמות כאלה, ואני ביניהן, שאולי לעולם לא יזכו להתחתן

בכיתי בעיקר על חוסר מציאה, על אפסיות. אבל דווקא במקום הזה, הכי נמוך שלי, נדרשתי לסגל מבט קצת אחר. אני לא בטוחה שהצלחתי לעשות את זה באותם רגעי השפלה נבוכים, לא בטוחה שהצלחתי לדון את עצמי ואת הבורא לכף זכות.

כן, זה קורה במשפחות הכי טובות – כשהספק מתגנב ללבבות, ומכריע את הכף לטובת עמלק. זה קורה בשיא האמונה שלך, כשאת חושבת שכבר ראית ושמעת, למדת והפנמת את הכול. זה קורה בשיא ההתבוננות, כשאת כבר מאמינה לקול שבך שאומר שהצלחת להגיע, שהצלחת לבנות בך איזו קומה.

זה קורה כשאת לא מציבה שומרים ושוטרים בפתחייך, בשערייך, וסומכת על הנס שיספק לך הגנה טבעית.

זה קורה כשאת לא מבינה שצירי אמונה זקוקים לשימון תכוף, בדיוק כמו צירי הדלת בבית שלך, כדי להפסיק לחרוק בקולי קולות.

בכיתי כי הרגשתי שכל התפילות של כל השנים – פשוט נטרפו להן בקערת המציאות ההזויה הזו שבה אנו חיים, קערת מציאות שצו השעה שלה מכתיב עניינים קצת יותר דחופים, מאשר לבנות בית חדש עם קצת נשיאת חן בתוכו.

בכיתי כי הרגשתי שאני לא רצויה בעיני השם, ושאין לי מקום בלב המעשים הטובים של העולם.

בכיתי כי הרגשתי שיש נשמות כאלה, ואני ביניהן, שאולי לעולם לא יזכו. שאולי לא כתוב להן להתחתן. שאולי לא נמצא האחד שבאמת יכול להכיל את מי שהן.

בכיתי כי איבדתי את ההכרה - של כל מי שאני עבור הקב"ה, וכל מי שהוא עבורי. ופתאום, לרגע אחד, כל מה שראיתי בתוכי היה מסך שחור ועבות של חוסר אהבה, וחוסר אמונה, וחוסר הרגשה שאני רצויה וטובה ואהובה.

כשהיא תתגלה – אז אבין את כל חלקי הפאזל הפזורים

ומתוך המקום הזה קרו שני דברים.

אבל הם לא קרו מיד.

מתוך המקום הזה, מצאתי שקט שלא היה בי לפני או לכל הפחות – לא ידעתי כיצד לזהות אותו. השקט הזה, להבדיל מקודמיו, לא בישר על סוף. נהפוך הוא. הרגשתי שהוא שקט מלטף ומרגיע, שקט שיודע שהכול יהיה בסוף בסדר. שקט שיש לו תשובה שאי אפשר לגלות אותה עכשיו, אבל כשהיא תתגלה – אז אבין את כל חלקי הפאזל הפזורים. אז אבין למה דווקא אני, למה כל כך הרבה שנים, למה הניסיון הזה, למה ככה – באופן הזה דווקא, למה עם האנשים הללו שעברו בדרכי, למה בעוצמה הזו,

למה שאף פעם לא באמת נגמר...

אולי אפילו גם אחרי שמוצאים ונמצאים, מתחתנים ומביאים ילדים.

הדבר השני שקרה במקום הזה הוא הודיה – משני הכיוונים שלה. למדתי להודות – לומר תודה, ולמדתי להודות – שאני לא באמת יודעת איך לטפל ב'איך'. למדתי להודות על כל מה שאין לי לתת, על כל מה שאני לא יודעת, על כל מה שאין לי יכולת להשלים, על כל מה שעוד לא למדתי כיצד לבנות, על כל מה שאבד עם השנים...גם להגיד עליו תודה, וגם להתפלל שהקב"ה יטפל בחלק של ה'איך', כי אני לא באמת יודעת איך לעשות את זה. גם התפילות שלי לא בטוח שיודעות. 

האם אתה לפחות מנסה לקרוא את התווים, מנסה לפענח את המנגינה שכרגע חסרים בה כל כך הרבה דפים?

היה לי קשה להשלים עם המציאות השנייה של ההודאה, זו שלחשה באוזני כל העת: 'תודי שאת לא', כי עם יד על הלב – הרבה מאוד, ועד לרגע זה ממש, ניסיתי להיות רק כן. שאפתי הכי גבוה, אבל גם נפלתי הכי חזק ועדיין לא שבתי משאיפתי. עדיין איני מוותרת על מי ששלי.

אז אתה שומע, אתה שם, במרחקים... אתה שהוכרזת על ידי הבת קול שלי כשירדתי לעולם, אתה – הפלוני שלי! אני לא מוותרת עליך, אפילו שאני יודעת שאתה 'בלתי מושג' כרגע. אתה לא שומע את קולי, למרות שאני צועקת עד בלי די. אתה לא רואה אותי, למרות שאני חשופה לפניך בטורים שלי. אתה לא יכול לקרוא את התווים על הסימפוניה שלי, כי עוד אין אף מנצח שיכול להסביר לך איך לנגן אותה כראוי. אתה עוד לא פה, כי משמיים עוד לא אישרו לך למצוא אותי.

אבל היי – האם אתה לפחות מתפלל עליי?

האם אתה לפחות מנסה לקרוא את התווים, מנסה לפענח את המנגינה שכרגע חסרים בה כל כך הרבה דפים? האם אתה לפחות מנסה לבדוק מה יש מאחורי שמי, הנוגן לך שירים רבים בין מילים נטולות מנגינות? האם אתה לפחות מנסה לצעוד צעד אחד לקראתי? האם אתה יכול לתת לי סימן שאתה כאן, ושאיכשהו ארגיש שזה שלי – למען השם, בלי שאבכה ואתלונן באוזני השם שאין לי נשיאת ח(ת)ן, כי לא משנה מה אעשה, אי אפשר להכריח את הלב לאהוב כשהוא מרגיש הכי לא אוהב.

אם אתה מסוגל, אז בבקשה תן סימן קטן. כי בשיא הרצינות, אני לא יודעת כמה עוד אצליח להחזיק מעמד...

עם השנים, עם הניסיונות, הצעקה הופכת לחור שחור וגדול שכבר אי אפשר 'למכור' לו שום דבר

את הצעקה הזו היה חשוב לי להשמיע בקול דרך המילים הללו. לא משום חסרון האמונה או התקווה שבי, אלא דווקא משום שאני מאמינה, מקווה ויודעת – ש'סוף הכבוד לבוא'. אני יודעת שאת הצעקה הזו, כמו אותו אילן שנכרת וצעקתו עוברת מסוף העולם ועד סופו, צועקות רווקות רבות ואולי גם רווקים – שמרגישים שאין מי ששומע חלילה.

ההרגשה הזו היא נוראית, היא איומה וכל מי שחווה אותה בדרך, לפני שזכה לישועה שלו, יודע עד כמה עוצמתית ודורסנית היא יכולה להיות. את הצעקה הזו אני צועקת בשמן של כל האחיות שלי למסע, רבות רבות מהן, שלא יודעות כיצד לצעוק אותה ומשאירות אותה עמוק בפנים.

ועם השנים, עם הניסיונות, הצעקה הופכת לחור שחור וגדול שכבר אי אפשר 'למכור' לו שום דבר, שכבר לא מאמין בשום דבר, שכבר אין לו תקווה לשום דבר, ושכבר אין בו סיכוי להתמלא בשום דבר.

אבל כל עוד צועקים, כל עוד משמיעים קול – אפילו יהא זה קול דממה דקה, רחש חלוש שעובר בין סדקים של מילים ורגשות – זה אומר שאנחנו בחיים. זה אומר שעוד לא מתה תקוותנו והאמונה בהתחדשות עודה מפעמת בנו. זה אומר שלא משנה תחת כמה הריסות אנחנו שוכבים כעת – מישהו, מתישהו, ישמע את הקול ויחוש לעזרתנו. מישהו יישלח לאסוף אותנו מכל השברים, מכל הדמעות, מכל האכזבות, מכל הגלויות, מכל האשליות – כדי ליצור ביחד איתנו את המציאות הבועטת והנושמת והחיה כל כך, כמו עובר ממש, את הישועה שלנו שמחכה להיוולד.

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il