מצמרר: החולה הפסיקה לעשן בשבת, והמחלה נעלמה כלא הייתה

יש ניסים בעולם, והסיפור שלפנינו ממחיש עד כמה גדולה הזכות לשמור שבת וכמה ניסים מתאפשרים בזכות קיומה: אישה חילונית כבת 50 שחלתה במחלת ניוון שרירים, אושפזה במצב קשה בבית החולים תל השומר כשבכל יום מצבה הולך ומידרדר.

בשלב מסוים הגיעה האישה לשלב כה חמור במחלתה, עד שהרופאים הרימו ידיים ולא נתנו לה תקווה לצאת מזה. במשך שבועות שכבה במיטתה כשבר כלי, עד שאישה חרדית התייצבה בפתח דלפק האחיות ושאלה יוצאת דופן בפיה. "מי החולה הקשה ביותר שמאושפז כאן?", ביקשה לדעת.

בתגובה הפנו אותה האחיות לאותה אישה, והחרדית, מבלי להתבלבל, ניגשה בצעד בוטח את מיטתה. "את רוצה להיות בריאה?", שאלה החרדית את האישה המופתעת, בעוד בני משפחתה החילונים סוקרים את דמות האישה הזרה כמו דרך זכוכית מגדלת. העובדה שהיא דתייה לא הוסיפה הרבה לחוסר האהדה ששידרו כלפיה.

"כן", ענתה החולה בקול רפה.

"אני לא יודעת אם תסכימי או לא, אבל כדי להיות בריאה את צריכה לעשות הקרבה קטנה בשביל זה. את מוכנה?", שאלה החרדית.

"אני מוכנה לעשות הכל כדי להיות בריאה"

באותם רגעים, הן החולה והן החרדית הסתכלו אנה ואנה. החולה – משום שוודאי חשה שלא בנוח להתחייב לדבר מה בשביל להיות בריאה, והחרדית משום שבאותו רגע קלטה קופסת סיגריות למראשותיה של האישה החולה.

"מה אני צריכה לעשות?", שאלה החולה בתמיהה, ספק אם רוצה לדעת.

"האם את מעשנת בשבת?", שאלה החרדית, וכשקיבלה תשובה חיובית שאלה את החולה בשנית אם היא מוכנה לקבל על עצמה להפסיק לעשן בשבת.

עוד בטרם הספיקה לענות, פצחו בני משפחתה של החולה בצחוק רועם. שאימא שלהם תספיק לעשן? הרי זה שנים שהיא מעשנת, ולמה שתפסיק דווקא עכשיו? מה ישכנע אותה להפסיק ובזכות מה תצליח, כשכל ניסיונות העבר עלו בתוהו?

"אני מוכנה לעשות הכול כדי להיות בריאה", אמרה החולה וקטעה את צחוקם של הנוכחים. "האם תהיי מוכנה גם לכסות את שיער ראשך?", החרדית העזה ושאלה.

פתאום החולה צעקה: "אמאל'ה, אני מרגישה זרם חזק ביד"

מתח רב עמד באוויר, איש לא זע. כולם חיכו למוצא פי החולה, שראשית שתקה ולבסוף אמרה: "אעשה גם את זה. הכול כדי להבריא".

או אז רכנה החרדית לכיוון החולה, הוציאה מתיקה מטפחת ראש ססגונית ויפה וביקשה מהחולה לשים אותה על ראשה ולקבל על עצמה שלא לעשן בשבת הקרובה. ילדיה של האישה הגיבו בגיחוך ואף בהרמת גבה, אך החולה לא השיתה ליבה אליהם והאמינה באמת ובתמים שהשתדלות זו בכוחה לסייע לה.

החרדית בירכה את החולה, ויצאה את חדרה בחיוך תוך הבטחה לשוב ולבקרה – אך איך שיצאה מהחדר, שמעה את הילדים מתנפלים על אמם ומאשימים: "זאת כפייה דתית, מה זה השטויות האלה? אל תאמיני לה. נראה לך באמת שחתיכת בד זה מה שיעזור לך להבריא?".

אך החולה עמדה איתנה בדעתה, ולא הסכימה להוריד את כיסוי הראש.

וראה זה פלא: תוך פחות משעתיים התרחש נס שכל הצוות הרפואי חיכה לו במשך חודשים: באותה יד שלא הרגישה בה כלום, החולה צעקה פתאום 'אמאל'ה, היד שלי. אני מרגישה זרם חזק'. כולם עצרו את נשימתם לגודל הנס.

הרופאים רצו אל החדר, ולא האמינו למראה עיניהם

הרופאים אצו אל חדרה, והורו לה לנסות להזיז את היד הזו וגם את היד השנייה – שתיהן לא תפקדו במשך החודשים האחרונים, והנה כעת – שתיהן חזרו לתפקוד. "אני מרגישה זרם גם ביד השנייה", הודיעה החולה כשדמעות התרגשות בעיניה.

מי שאמר שאין שום סיכוי שהמצב ישתנה, עמד כעת נפעם ולא ידע להסביר מה רואות עיניו, ואיך זה ייתכן בכלל שחולה סופנית מתחילה להראות סימני חיים. אחרי הידיים הגיעה תורן של הרגליים לזוז, עוד תנועה ועוד אחת שהצטרפו לטמפו המושלם וכבר באותו יום הצליחה החולה ללכת על שתי רגליה, לאחר שהניוון הכריע גם אותן.

כעבור חמישה ימים השתחררה החולה לביתה, כנגד כל הסיכויים ובמוצאי שבת של אותו שבוע ערכה סעודת הודיה בבית החולים. את הסיפור שלה סיפרה החולה בפני כל מי שנכח בבית החולים – אחד מהם היה מנהל תלמוד תורה 'אהל תורה', הרב זאב אשר לוריא מבני ברק, שאף מספר את הסיפור מאז והוא שגור על לשונו.

אותה חולה כמובן זכתה לחזור בתשובה שלימה, ומאז לא מפסיקה לזכות את הרבים עם סיפורה המרגש.