"אחת, רק אחת מאלף סיבותיך למה לא להאמין בקב"ה - לא מצאתי"

השבוע נזכרתי באיזה וורט ששמעתי לפני הרבה שנים, משהו שדיבר על להחזיק את החבל בימות המשיח חזק חזק, כי הטלטול הולך להיות מפחיד ומכאיב ביותר.

אני זוכרת שאז חשבתי לעצמי תוך כדי לעיסת עיפרון בשעמום, 'אפשר לחשוב. כמה מפחיד זה כבר יכול להיות'. הרמתי את האצבע כדי לשאול את המרצה, תוך כדי לעיסת העיפרון, מה עוד אני אמורה לעבור, שלא עברתי כבר.

ואת התשובה שלו לא אשכח לעולם, אך רק היום אני מבינה אותה במלוא עוצמתה וכוונתה. "כואב יותר ממה שכואב אמור להיות בתחילה, אך משמח יותר ממה שמשמח יכול להיות בסוף".

בהתחלה זה הכי קשה שיכול להיות, יותר מהקושי הכי קשה שחווית עד כה.

אבל בסוף (וכן, תאמיני שיש אחד כזה ואת תזכי לחזות בו כל עוד תחזיקי חזק חזק בחבל המטולטל) – מחכה לך שמחה בעוצמה כזו שלא הכרת מעולם. שמחה שרק מחכה לרגע שבו תקבל את הפקודה לשמח אותך כמו שרק היא יודעת.

"תביני שיש דבר כזה 'לא' כתשובה"

"נו שירה, איפה האמונה שלך עכשיו?", מתגרה בי היצר הרע. "עכשיו את כבר פחות גיבורה, אהה? אחרי כל השנים האלה שהלכת אחרי הקב"ה, עם ובלי שאלות... איפה האמונה שלך עכשיו, משלא קיבלת את הישועה שאת מתפללת עליה שנים?".

אני שומעת אותו, ועיניי מתמלאות שוב בדמעות. רגישות זה המנוע שמוביל אותי, והוא יודע לגעת בנקודות התורפה הכי עדינות אצלי.

החבל ממשיך להיטלטל בחוזקה, ואני עליו. ידיי אדומות, מלאות בשלפוחיות כואבות, ומאיימות לעזוב את החבל בכל רגע...

אבל הן עדיין עליו.

נאבקות בכל הכוח להמשיך ולהחזיק.

"נו שירה, תוותרי כבר וזהו. תביני שאין גאולה, אין תקומה ואין ישועה לאנשים כמוך – שחטאו. לא בגלגול הזה בכל אופן. תקבלי על עצמך את הדין, ותפסיקי למשוך לקב"ה בזקן ולנסות להכריח אותו לתת לך.

"תכבדי את הרצון שלו ואת החוקיות שיצר כאן בעולם, ותביני שיש דבר כזה 'לא' כתשובה. את לא הבת היחידה ולא האחרונה שאומרים לא לתפילותיה, ויש בשמיים סיבות מספיק טובות לכך".

אני לא משלה את עצמי, אלא שלמה עם עצמי

רגעים לפני שאני טובעת בקול של היצר הרע, ומשכנעת אותו לאסוף את שבריי ולקחת אותי לאן שזה לא יהיה הרחק מהאמונה שלי, אני מתאפסת (ואל תטעו – מתאפסת זה אומר שאני חוזרת למצב האפס, האפסיות שלי. אני כלום, אבל הקב"ה? הוא אינסוף, הוא הכל).

פתאום אני מבינה שאם אין לי אמונה אחרי כל מה שעברתי, אין לי בעצם כלום. אם אין לי אמונה להתאמן עליה עד שתגיע הישועה שלי, אז מה זה בעצם משנה אם אקבל אותה או לא – הרי גם אז אף אחד לא ערב לי שאדע להעריך אותה כמו שצריך.

אם אין לי אמונה עכשיו, לפני הישועה, אז מי אמר שמגיע לי להיות נושעת?

ומה זו אמונה בכלל אם לא להיות סמוכה ובטוחה שמשהו שעוד לא קרה – יקרה בצורה הכי מושלמת שיכולה להיות?

"אני לא משלה את עצמי, אלא שלמה עם עצמי", צעקתי ליצר הרע מתוך הדמעות שאיימו להכניעני. "גם אני כמו שלמה המלך בשעתו אומרת לך היום: 'אחת מאלף – לא מצאתי'. אחת, רק אחת מאלף סיבותיך למה עליי לא להאמין בקב"ה, לא מצאתי. ולכן, אני ממשיכה בדרכי, דבקה באמונתי.

גם אם לפעמים קורה ואני לא מאמינה – בשכל, אני פשוט יודעת

לאן אלך, ואנה מפני הקב"ה אברח? מי עוד מלבדו יכול לעזור לי ולתתני ישועה שלמה ואמיתית? מי עוד מלבדו יכול לקיים אותי בגזרה הזו – שהרי הוא הוא גוזר ומקיים?

מי?

ניצחת כבר, אני מודה. במלחמה האחרונה מולך יצאתי כשידי על התחתונה, ובאמת שכבר לא האמנתי בכלום. גם לא שהקב"ה יכול להושיע אותי בשנייה.

אבל היי, גם לי יש את הגבולות שלי, זוכר?

גם בי יש רצון לכבוש ולתקוע יתד על השטח הכבוש שנלחמתי עליו.

גם אני רוצה להוכיח לקב"ה שגם אם לפעמים קורה ואני לא מאמינה – בשכל, אני פשוט יודעת. נכון, לפעמים קשה להאמין. מבחן האמונה, במיוחד בדור זה של עקבתא דמשיחא, הוא קשה מנשוא.

אבל בידיעה שום דבר לא יכול לפגוע.

הידיעה היא הרבה הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לתפוש ולהכיל במוחנו הצר, או למה שהיצר הרע מורשה לשים עליו את ידיו, לערבב ולעשות בו ככל העולה על רוחו, כמו בקדירתו שלו הוא בוחש.

בדיוק כמו הידיעה שמחר השמש שוב תזרח ותשקע במסלולה, כך אני יודעת בכלי השכל שנתת בי, שאחרי הניסיון הקשה הזה, אני עתידה לקבל ישועה וכך גם כל הרווקים והרווקות, המצפים והמצפות – לך.

אין לנו אבא אחר, וגם אם היה, לא היינו מחליפים אותך בעד שום דבר ואף אחד.

אנחנו אוהבים אותך, מכירים אותך, וממך – בקשיים שלנו כמו גם בשמחה – רק אליך בורחים, ורק בך בוחרים.

"בכיתי כי הרגשתי שיש נשמות כאלה, ואני ביניהן, שאולי לעולם לא יזכו להתחתן"

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il