אומנות ההקשבה, חלק א' – כיצד נצליח להקשיב לשני באמת?

"הוא בכלל לא מקשיב לי" שחה נעמי בכאב עצור, "אני מרגישה שאין עם מי לדבר, גם ניסיונות לכוון את מועד השיחה לעת רצון, או לזמן מוכשר ומסוגל – נחלו כישלון. חזרתי על בקשתי עשרות פעמים במהלך החודש, והוא? רק תייג אותי כעקשנית סדרתית".

המונולוג הכאוב עשוי להישמע בווריאציה דומה או שונה בנסיבות רבות במהלך החיים: שותפים, הורים וילדים, מעסיקים ושכירים, ידידים, ובעצם, מי לא? כל תקשורת ויצירת קומוניקציה אנושית תלווה לפעמים, ואולי מדויק יותר לומר, פעמים רבות מדי, בתחושה ש"אין עם מי לדבר".

תחושת הדובר היא שדבריו מחליקים על שמן ולא מחלחלים אצל השומע, והיא גורמת לו לחזור על מסריו שוב ושוב, אפילו עשרות פעמים במהלך אותה תקופה. אלא שגם טיעונים חוזרים ונשנים אין בכוחם לסייע בהפנמת המסר הרצוי, כי אם לחזק את טענת המאזין כי הדובר עקשן. מנגד, יטען כך גם הדובר כלפי המאזין – "הוא עקש בסרבנותו לשמוע".

בקרב אנשים רבים עולה התחושה שלא שם הבורא חלקם מאטומי קשב וערלי אוזניים, והתברכו בלב שומע. הלוואי ואולי. אלא שלא פעם זו אשליה...

אם חפצים אתם להימנות עם אומני הקשב, הנה לכם מספר דרכים לשכלל את ה"לב השומע" הנטוע בכם.

חסם הקשבה ראשון: הנחת יסוד מוטעית

בקבוצת הנחיית הורים לגיל ההתבגרות חשות חברותיה של שפרה חלישות הדעת. שפרה היא אם נפלאה המבינה לעומק את ילדיה, הרי בגאווה ובבטחה היא מצהירה על יכולתה לנבא ולשרטט מראש את מתווה השיחות בינה לבין בתה המתבגרת. מבחינתה, הכל צפוי וידוע, מוכר ולא מפתיע, גם בנפתולים הסבוכים והמצויים של גיל ההתבגרות. "כבר אחרי המשפט הראשון אני יכולה להמשיך ולצטט את דברי בתי; מי אמר מה ולמי, מי הסתבכה ולמה", וכן על זו הדרך.

נשמע אידיאלי? האם צודקות הנשים האחרות בחלישות שהן חשות? היש טוב מכך שיודעת אם נפש בתה? למעשה – הדבר רחוק מלהיות ראוי ורצוי. האזנה הבאה מתוך הנחת יסוד שהכל מוכר וידוע מונעת מהאדם הקשבה כנה ויעילה לזולת. המאזין מפספס את מהות ההקשבה, את השינוי שיכול להתחולל במרחב שבינו לבין הדובר. הוא לא מזהה תנודות ורגישויות אצל בן שיחו רק מקובע וכבול להנחת היסוד המצמצמת וחונקת את המרחב התקשורתי. הורים השומעים את ילדיהם מתוך גישה שהם כבר מכירים וצופים את ההמשך, הרי שהם מחמיצים חלונות הזדמנות להציץ לנפש היקרים, לחוות את השינויים הרוחשים, לזהות קשיים שמבצבצים ולהיות שם בשבילם. אזנם כרויה אך לבם בל עמם.

האזנה רצויה באה מתוך הנחת יסוד שכל שיחה בכוחה לחדש ולכן המאזין מסוקרן ודרוך לקלוט מסרים חדשים. מרחב התקשורת נותר פתוח לדובר ללא דעות קדומות, והמאזין מגלה סקרנות ועניין בשיחה מבלי לחפש את המוכר או לצוד דווקא את המידע שיהווה הוכחה ואישוש לתפיסתו הקיימת.

חסם הקשבה שני: פרשנויות שונות לחוויות ותחושות

עם אחד אנחנו ושפה אחת לנו, ויחד עם זאת, נבללה שפתנו עם משמעויות שונות ופרשנויות מגוונות. השפה הינה ביטוי לעולמו הפנימי והייחודי של האדם ומתמללת את הפרשנות שהוא מעניק לתחושה, לחוויה או למושג. כתוצאה מכך, עלול להיות שאדם יעביר מסר שהוא לכאורה ברור וענייני, אך ירגיש שהמאזין לא הבין אותו, מכיוון שהמאזין מעניק פרשנות שונה לחוויה המדוברת. שורש אי ההבנה אינו נעוץ בהבנת באורי המילים אלא במשמעות והפרשנות השונה בין בני השיח. הדובר מתוסכל מכך שלא הצליח להעביר מסר פשוט או לחילופין זועם על המאזין שעד כדי כך אטום... ומכאן חלקלק המדרון למאבקי כוחות ומלחמת התשה.

גברת ש. נהלה את בית ספרה מספר שנים במתכונת של "שעת הש'ין". מנוע הלחץ העניק לה ריגוש וחוויה, האדרנלין הציף אותה בחיות ומרץ. איך מתנהל כך בית ספר, אתם תמהים?! הנה לכם מספר דוגמאות: מערכת למורות ניתנה יום לפני פתיחת שנת הלימודים, חוזרים לאסיפת הורים חולקו ברגע האחרון, הפקת תכנית היתה מהרגע להרגע, תעודות נחתמו בו ביום, ושלא תטעו, הכל היה בסופו של דבר מתוקן ומאורגן, אך הצוות נמרט ונשחק עד דק... משלחת מורות כבודה וותיקה נסתה לשוחח על לב המנהלת ולשבר את אוזנה ולבה על הלחץ המעיק בשגרת היום יום. המנהלת שמעה ומתבקש היה, לכאורה, שגם תבין. אך נעמיק מעט ונתבונן, מה משמעות הלחץ עבור המנהלת? מקור לחוויה נהדרת ומלאת השראה, גורם אהוב ורצוי שבזכותו מניבים תוצאות יעילות וחיוביות. כשהיא שמעה את הצוות מדבר על לחץ – היא פרשה את דבריהן על פי תחושתה. אולם, קיים פער תהומי בתחושת המורות ביחס ללחץ לבין תחושת הלחץ אצל המנהלת. תגובת המנהלת ללחץ היא חיובית. תגובת המורות ללחץ – שלילית. בשבילה, הפרשנות לתחושה – חיובית. בשבילן הפרשנות לתחושה – שלילית.

חשוב לזהות את הפערים בפרשנויות לתחושות והחוויות העולות בשיחה, ובהן למקד את השיח והקשב.

חסם הקשבה שלישי: התגוננות ותקיפה

כותלי "המרכז לייעוץ רב תחומי" שב"מרכז הישגים" מורגלים לספוג בדומיה את ביטויי התסכול המתפרצים במהלך שיחה בין שניים. לו היינו מצפינים את עצמנו לרגע קט במצלמה נסתרת ומתעדים רגעים ספורים מחדר הטיפול היינו נחשפים לתרחיש הבא: האחד – מרצה בשטף וברהיטות טענות הגיוניות, השני – בעמדת האזנה דרוכה וממוקדת. דקות ספורות (וכן, לפעמים גם שניות בלבד...) לאחר מכן נקטעים דבריו הקולחים של הראשון בקריאות תגר של רעהו. זה האחרון מגיב ומשיב מלחמה שערה. התסריט יחזור שוב כשיחל צד ב' להרצות את משנתו, וצד א' יתפרץ לדבריו בתגובה, התקפה או אולי מגננה. האם לזאת תקרא הקשבה? וודאי שלא. הצדדים ממקדים את הקשב לעמדת הגנה או מתקפה ומחפשים "מה אגיב ואענה על הטענות העולות?". הם כלל לא עסוקים במסרי הצד השני, בתוכן דבריו וצרכיו.

דפוס הקשבה לקוי זה מאפיין שיחות טעונות ומורכבות בין אנשים קרובים שיש ביניהם קשר לטווח ארוך, כמו הורים וילדים, שותפים, שכנים וכדו'. המאזין מעורב רגשית בקונפליקט והקשבתו נובעת מהתנצחות ומאבק ולא מהנחת הבסיס של סקרנות ועניין.

בפעם הבאה שתקלעו לשיחה מורכבת וטעונה, נסו בשלב ראשוני ללכוד את האמירות הפנימיות והמחשבות החמקמקות, כך למשל: "היא כל הזמן אומרת את אותם הדברים", "הוא עקשן", "היא חושבת רק על עצמה", "אני צודק והוא טועה", "למה היא מגזימה?", "לא התכוונתי לפגוע", "למה היא לא יכולה לשכוח ממה שהיה", ועוד היד נטויה... הקשבה לקולות הפנימיים תסייע להקשבה מודעת ויעילה יותר, לפיתוח עמדת האזנה סקרנית ומתעניינת.

אומנות ההקשבה – היפה שבמתנות

למותר לציין שארגז הכלים של ההקשבה מכיל חסמים וכלים נוספים. נגענו מעט ביפה שבמתנות – אומנות ההקשבה. כוחה יפה הן לתקשורת בריאה בין בני האדם והן להענקת הערכה, כבוד ומשמעות לזולת. ההקשבה היעילה יוצרת מרחב בטוח לביטוי ללא שיפוט ובקרה ומאפשרת תיקוף לרגשות ללא האשמה. על הפסוק בישעיהו: "ותפק לרעב נפשך" אומר המדרש בויקרא רבה: "אמר רבי לוי אם אין לך מה ליתן לו לעני, נחמהו בדברים, אמור לו, תצא נפשי עליך שאין לי מה ליתן לך". גם אם אין באפשרותך להגשים לזולת את משאלתו, הרי שבכוחך להעניק לו את הלב השומע, המבין ומאזין מביט ומקשיב לכל צרכיו.