השבת הקרובה, הסמוכה לחג השבועות, היא הזדמנות שניה לקבלת התורה. אל תחמיצו

אצל חסידים נהגו לקרוא לשבת שאחר חג השבועות – "שבת נאך שבועות", כאשר המשמעות היא כפולה: "שבת שאחרי שבועות", ושבת שהיא "עוד שבועות", דהיינו חג שבועות נוסף (המלה 'נאך' באידיש מתפרשת הן 'אחרי' והן 'עוד'). גדולי החסידות אמרו על מטבע לשון זה, כי בשבת שאחרי שבועות ישנה עדיין את הארת החג, ולכן היא 'עוד שבועות'.

רבי מנחם נחום מטשרנוביץ (תפארת מנחם, נשא) הסביר את הטעם לכך ששבת אחרי שבועות נחשבת מעין החג. לדבריו, בקבלת התורה קיבלו ישראל שני כתרים, שאחר כך נלקחו מהם. בספרים הקדושים מובא שכשבאה שבת מחזירים להם את הכתרים, וזוהי הנשמה היתירה שישנה בשבת. נמצא, שבשבת שוב זוכים להרגיש את אותה הארה של הכתרים שהיתה בקבלת התורה – בחג השבועות.

רבי אברהם מסלונים (בית אברהם, נשא) כתב אף הוא דברים נשגבים אודות השבת שמגיעה לאחר חג השבועות. לדבריו, כשם שבקריעת ים סוף דתן ואבירם לא היו שם, כי היו מאלו שאמרו 'נשובה מצרימה', ואחרי ששמעו כי הים נקרע לכל ישראל, חזרו ונקרע הים פעם שניה במיוחד עבורם. כמו כן בחג קבלת התורה, אפילו אלו שהתאחרו ועדיין לא קיבלו את התורה בשבועות, הניחו להם מקום מן השמים בשבת זו לקבל את התורה.

המהרש"ם מברעזאן הביא על כך את הנאמר בגמרא, ש-3 פעמים בשנה בימי הרגל היו פותחים את ההיכל לפני עולי הרגל ומראים להם את לחם הפנים, איך שגם אחרי שבעה ימים שהוא עומד על השולחן לפני ה' בהיכל, הוא חם כביום אפייתו, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום. והנה בסוכות ובפסח, מובן שהראו להם את הלחם ביום השביעי שלו, דהיינו בשבת שבתוך הרגל – שבת חול המועד. אך מה היו עושים בחג השבועות כאשר לא חל בשבת? איך היו מראים לעולי רגלים את הלחם? אלא צריך לומר שישראל נשארו לשבות בירושלים גם בשבת שלאחר החג, ואז הוציאו לפניהם את לחם הפנים. ומאז מנהג ישראל לנהוג בשבת שלאחר השבועות כמו 'נאך שבועות' (יתד נאמן, בהעלותך תשעא).

גם בשם הרדב"ז מובא, שעולי הרגל היו נשארים לשבת שלאחר חג השבועות כדי לראות בהוצאת לחם הפנים.

בקובץ תפארת ישראל מוסבר המנהג לכנות שבת זאת "השבת שאחרי שבועות", על פי דברי המגן אברהם (סי' תצ"ד) שהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה, וממילא, כיוון שלפי כל הדעות התורה ניתנה בשבת, נמצא שחג השבועות היה אז ביום שישי, שהוא יום החמישים לספירת העומר, ובשבת שלאחריו היה מתן תורה. ואף על פי שעדיין לא נצטוו ישראל אז על חג השבועות ולא ידעו עליו, מכל מקום לאחר מכן הורגלו לקרוא לשבת שבה ניתנה התורה – "שבת שאחרי שבועות".