הרב משה פיינשטיין הפתיע את הנדיב: "שכחתי להודות לך על כוס התה"

בספר 'אבות על בנים' על מסכת אבות, מובאים שלושה סיפורים נפלאים אודות מידת הכרת הטוב המיוחדת של גדולי ישראל.

הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, מגדולי הפוסקים בדור האחרון ומנהיג היהדות החרדית באמריקה, הגיע לפגישה עם גביר בקומה רביעית בבנין משרדים ללא מעלית. הוא היה אז בגיל למעלה מ-85, ובקושי רב טיפס את המדרגות ברגל.

כשהסתיימה הפגישה הוא ירד למטה לאיטו ועמד להיכנס לרכב שלקח אותו. לפתע נעמד במקומו כנזכר בדבר מה, ובלי לומר מילה נוספת סב על עקבותיו וצעד לעבר הבנין.

שני תלמידים שליוו אותו הזדרזו לשאול: "האם הרב שכח משהו?"

"כן", השיב להם, "אני צריך לעלות".

"שהרב לא יטרח", נזעקו שניהם, "אנחנו נעלה!"

אך רבי משה נענה בשלילה: "זה עסק שלי!…" והחל לטפס למעלה.

מה גורם לאדם בן 85 לטפס ארבע קומות ברגל, לאחר שרק הרגע ירד? מה גורם לו לסרב לעזרה ולהתאמץ בעצמו?

התלמידים עלו איתו. ראוהו מתנשם ומתנשף במאמץ, ונח בין קומה לקומה. כשהגיע לקומה רביעית, נכנס למשרדו של הגביר. הלה קם ממקומו מופתע, האם התחדש משהו מאז השיחה ביניהם? רבי משה פנה ואמר: "שכחתי להודות לך על כוס התה שהכנת לי, באתי לומר יישר כח! התה היה מצוין!"

התלמידים נאלמו דום. כששככה מעט תדהמתם שאלו: "כבוד הרב, האם לא יכולת לשלוח אותנו לומר תודה?"

"יכולתי", השיב להם בפשטות, "אבל מי שתה את התה, אני או אתם? אני שתיתי, ולכן אני הוא שצריך להודות!"…

כך חי גדול אמיתי בישראל! כך נוהג – מי שחי את המציאות של הכרת הטוב כמות שהיא!

"בזכות הזמנתכם לבר מצוה זיכיתם אותי בהרהורי תשובה"

רבו של הרב פיינשטיין, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, כמעט לא יצא מביתו. בהגיעו לגיל זקנה מופלג, ערך אברך בר מצוה לבנו, והנה עבר לחש-רחש באולם: רבי איסר זלמן מלצר מגיע לשמחה! הוא מטפס במדרגות האולם! אנשים עצרו את נשימתם: רבי איסר זלמן מגיע לבר מצוה?? לא יתכן! בוודאי מדובר במישהו דומה לו... מיהרו לבדוק והתברר שאכן הוא ולא אחר מטפס במאמץ מדרגה אחרי מדרגה כדי להגיע לאולם.

אבי החתן מיהר לקדם את פניו נבוך ומבולבל. במה זכה? אנשים חשובים ממנו, ואפילו גדולים שבדור לא זכו לכבוד כזה מאת רבי איסר זלמן מלצר!

הרב הישיש נכנס לאולם, נח קמעא מחולשתו הגדולה, לחץ את ידו של חתן הבר מצוה ואביו, ונתן במתנה את ספרו "אבן האזל". לאחר מכן קם ממקומו ועמד ללכת משם. לפני צאתו פנה לאבי הבן ואמר לו: "באתי לכאן משום שיש לי הכרת הטוב גדולה לך ולחתן הבר מצוה".

"הכרת הטוב?" – התפלא האברך – "וכי עשיתי פעם משהו טוב לכבוד הרב?"

"אכן כן" – הסביר לו הרב – "אני מכיר אותך כבר שנים רבות. כשקיבלתי לידי את ההזמנה ששלחתם אלי, אמרתי: הילד הזה כבר בן שלוש עשרה? הרי רק אתמול היתה הברית שלו… באותו רגע חשבתי לעצמי: שלוש עשרה שנים עוברות מהר, והתחלתי להרהר בתשובה, אם לא אספיק בעולם הזה, מה יהיה אתי?! יצא אפוא, שבזכות הזמנתכם לבר מצוה זיכיתם אותי בהרהורי תשובה, ולכן אני חייב לכם הכרת הטוב, וכדי שלא אסתלק מהעולם הזה חייב, באתי לבר מצוה עם הספר שלי"…

נשים לב באלו מושגים מדובר, באלו דקויות הם הרגישו חייבים!

ואילו אנחנו? מרגישים שכולם חייבים לנו… כשמישהו לא מביא לנו דבר שהיינו מצפים לקבל ממנו, אנו כועסים – מה פרוש? למה הוא לא מבין שהוא חייב להביא?!… אנו מתכחשים לכל הפעמים שכן קיבלנו ממנו, איננו חושבים אם החזרנו לו אי פעם על טובותיו המרובות, רק מרוכזים באותה פעם שהוא לא נתן מה שציפינו שיתן.

"חברך עשה לי פעמיים טובה כלשהי, ואני כבר חייב לו על כך"

פעם ישב הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, המשגיח של ישיבת פוניבז', במרפסת הישיבה ולמד. בשלב מסוים פנה לאחד התלמידים, וביקש ממנו לקרוא לבחור פלוני. מיהר הבחור לחפשו, ומאחר ולא מצאו, חזר ואמר לרב שאין הוא מוצא אותו, ובשמחה יעשה עבור הרב כל מה שצריך.

"רצוני שהוא יביא לי את מעילי", אמר המשגיח, "כשיבוא, אמור לו שיביא לי את המעיל".

"הרב זקוק למעיל?", הגיב הבחור, "אני יכול להביאו מיד".

"לא, לא", סירב המשגיח, "שהוא יביא".

הוא הביט בפניו התוהות של הבחור, וברגישותו הגדולה במידות חשש שמא נפגע מדבריו, לכן מיהר להסביר: "ראה נא, חברך עשה לי פעמיים טובה כלשהי, ואני כבר חייב לו על כך. אם הוא יהיה זה שיביא לי את המעיל, אמנם אהיה חייב לו עוד טובה, אך לכל הפחות יהיה לי קל לזכור זאת, כי מדובר באותו אדם. אם אתה תביא את מעילי כעת, אהיה חייב לשניים, ואני כבר זקן, ובגילי יקשה עלי להחזיר טובה לשניים!"…

המשנה אומרת: "איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם?… הלווה ואינו משלם" (אבות ב', ט') – אדם שלווה ואינו משלם, הוא לא אדם שאין לו אפשרות לשלם, אלא אדם שלא מעריך מה עשו בשבילו. מישהו טרח והלווה לך מאה שקלים, מה אתה מחזיר לו על כך? עצם העובדה שאדם לוקח ולא משלם לנותן על מעשהו גורמת שייקרא 'רשע'.

לצערנו, רובנו לוקים במידה רעה זו. אין אנו רחוקים כל כך מאבותינו, שרק טענו ותבעו וביקשו עוד ועוד מאת ה', מבלי להכיר בטובתו. כולנו תובעים לקבל עוד ועוד, וחסרים הרבה בהכרת הטוב לבורא יתברך.

מי מאיתנו חושב: 'ריבונו של עולם, תודה לך. תודה שקמתי בריא, תודה שאני יכול לשתות, תודה שאני יכול ללעוס, תודה ותודה על כל הטובות שאתה מקיף אותי בלי שאפילו ביקשתי לקבל!'