פרשת נשא: לנופף לרב החובל

ישנו סיפור על קהל אנשים שנאסף על גבעה ליד הים כדי לצפות באנייה חולפת. בתוך הקהל עמד ילד קטן, שהחזיק בידו דגל ונופף בו בעוז. אחד האנשים שאל את הילד: "מדוע הנך מנופף בדגל?". ענה לו הילד – "אני מנופף כדי שרב החובל יראה אותי וינופף אלי בחזרה". החזיר לו האיש – "הרי האנייה רחוקה, מדוע אתה חושב שרב החובל יראה אותך?", "כי רב החובל הוא אבא שלי", ענה הילד, "הוא יחפש אותי בקהל".

יותר משבעה מיליארד אנשים חיים על פני האדמה. אף על פי שכולנו יודעים זאת, אף אחד לא רוצה להרגיש "בורג קטן במערכת", יצור חסר משמעות ואחד מיני מיליארדים, אלא להיפך – הרצון הוא להרגיש מיוחד, ייחודי ובעל משמעות.

בפרשת "נשא" מובאת ברכת הכהנים המפורסמת: "יְבָרֶכְךָ השם וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו', כ"ד-כ"ו).

ברכה זו מוכרת כמעט לכל יהודי. אמרו אותה הכהנים בבית המקדש, בארץ ישראל אומרים אותה הכהנים בכל יום (בחוץ לארץ רק בחגים), הורים מברכים בה את ילדיהם בלילות שבת, כלות וחתנים רבים אומרים אותה בחופתם.

המדרש על המילים: "ישא השם פניו אליך" מבאר: "יהפוך פניו כלפי אצלך" (ויקרא רבה י"א, ט"ו). ביטוי זה מציין יחס אישי וקרוב של השם לישראל. מה גורם לנו להיות פנים מיוחדות יותר מכל ההמון, שדווקא אלינו הבורא נושא את פניו? התשובה היא, העובדה שאנחנו ילדיו. הוא אבא שלנו. אכפת לו מאתנו ולכן הוא נושא אלינו את פניו. הוא יחפש אותנו בתוך ההמון ו"ינופף בידו לשלום".

פרשתנו טומנת בחובה סוד, כיצד אפשר להעצים את נשיאת הפנים של הבורא. מהו?

בפרק ז', התורה מתארת את קרבנות הנשיאים שהוקרבו במהלך ימי חנוכת המשכן. בתוך הפסוקים מופיע משהו מעניין מאד. הנשיאים נצטוו להביא בקר עבור קרבנותיהם, אולם יחד עם הבקר הם הביאו למשכן משהו נוסף – עגלות משא. משה התלבט אם לקחת את העגלות הללו, שהרי אלוקים לא ציווה על כך, עד שאמר לו השם: "קח מאיתם" ותן אותם ללוויים שישתמשו בהם עבור נשיאת כלי המשכן בעת המסע במדבר (רש"י ז', ג').

מדוע החליטו הנשיאים להביא גם עגלות משא? הרמב"ן מביא שני הסברים (רמב"ן במדבר ז', ב'-ה'). נראה את ההסבר הראשון: "והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שיישאו הלווים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאוד, והביאו מעצמם עגלות שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות". כלומר, הנשיאים תרמו למשכן מרצונם הטוב גם עגלות משא, כדי להקל על עבודת משא הלוויים, במקום שהלוויים יישאו את קרשי המשכן וכל כליו בכתף, שיישאו אותם בעגלות משא מיוחדות.

תשובה זו טעונה ביאור. הבורא קבע סדר מדוקדק ומדויק בכל מה שקשור לנשיאת כלי המשכן. סדר השבטים במסע במדבר וכל מה שקשור במסע נקבע על ידי הבורא באופן מדוקדק ביותר. הבורא לא ציווה על עשיית עגלות משא. מדוע הוסיפו הנשיאים על ציווי הבורא והביאו עגלות לנשיאת כלי המשכן? אולי הבורא רוצה שהלוויים יישאו את כלי המשכן דווקא על כתפם, כפי שהתורה כותבת לגבי בני קהת – "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"?

המדרש עונה תשובה מדהימה.

הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל: "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה" (שיר השירים ו', ד'). הרעיה בשיר השירים היא, כידוע, כנסת ישראל. יופייה של כנסת ישראל משול לתרצה.

מה פשר הדימוי "כתרצה"? אומר המדרש: "יפה את רעייתי כתרצה – כשאת רוצה". ממשיך המדרש: "כשאת רוצה, אינך צריכה לבקש ממישהו, ללמוד ממישהו (מתורגם מארמית – "כד את בעייא, לית את צריכה בעייה מכלום, מילף מכלום" - שיר השירים רבה, ו', ד'). כשיש בך רצון, אינך צריכה לקבל עזרה ממישהו, ואת יכולה להגיע ליעד הנכסף לבדך.

המדרש נותן דוגמא לכוח הרצון, מהעגלות של הנשיאים: "מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן... אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליכם כאילו כבר הייתי צריך לסבול בו את עולמי והבאתם לי". מדהים. הקדוש ברוך הוא אומר לנשיאים, שעגלות המשא שלכם נחשבים בעיני כאילו הייתי זקוק לשאת בהן את כל עולמי.

הרצון הטוב של הנשיאים הפך להיות חלק מן התורה, ו"נוהל" המסע נקבע בהתאם לעגלות המסייעות לנשיאת המשכן. יתר על כן – הקדוש ברוך הוא מרעיף על הנשיאים שבחים מופלגים. המשכן נמשל לעולם כולו, כמעין מיקרוקוסמוס, ונשיאת המשכן על ידי העגלות היא כ"סיוע" כביכול לקדוש ברוך הוא, שכביכול נושא את העולם על כתפיו.

יופייה של כנסת ישראל מתגלה ברצונה הטוב וביוזמותיה: "יפה את רעייתי כתרצה – כשאת רוצה". כשהרצון נעשה בדרכים הנכונות ובכלים הראויים, הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהתורה.

כשאנחנו רוצים את הבורא, אזי הבורא רוצה אותנו בחזרה.

השם מחפש אותנו בעיניו, ומנופף אלינו לשלום כאשר אנו מנופפים אליו.