פרשת נשא: והשיב לב אבות על בנים

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם" (ד', כ"ב).

עלינו להבין, מה באה התורה להשמיענו באומרה "גם הם לבית אבותם"? וכי יעלה על הדעת שלא לפקוד את בני גרשון? הרי כל השבטים נפקדו, ומדוע שלא יפקדו את בני גרשון?

ונראה לבאר, כי "בני גרשון" הם רמז לאלו שנטו מן הדרך, התגרשו מהתורה והמצוות וגורשו מעל שולחן אביהם שבשמים.

מצווה אותנו התורה: "נשא את ראש בני גרשון" – אל תדחה ותרחיק אותם, אדרבה, "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן", תרומם ותקרב אותם אל אביהם שבשמים.

ואם תרצה לדעת על מה ולמה? – על כך מוסיף הכתוב: "גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם". גם אם הם עצמם אינם הולכים בדרך הישר, הרי הם חוטרים מגזע היחס. אבותיהם ואבות אבותיהם צדיקים היו, כולם בני אברהם יצחק ויעקב.

זכות ומעלה גדולה היא להיות בני אברהם יצחק ויעקב. בלעם הרשע אמר (במדבר כ"ג, ט'): "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". "צורים" – אלו האבות. אומר ה"אור החיים" הקדוש: "'הן עם לבדד ישכון' – פירוש 'לבדד', שאין שורשו משורש תרח ואבותיו וממין ענף ההוא, אלא לבדד מין מחצב נשמות ישראל, אין לו שום קורבה מהמולידים".

אברהם אבינו הוא אבי האומה הישראלית, ממנו התחיל שורש ויסוד עם ישראל. בדרך הטבע, תכונות ומידות האבות מוטבעות ומונחלות בנפש זרעם וזרע זרעם. אברהם אבינו ניתק את עצמו "משורש תרח ואבותיו" וחידש את "מחצב נשמות ישראל"; אין לו שום שייכות לאבותיו, אין בו שום תכונה מתכונותיהם.

אולם מכאן ואילך, כל אדם מישראל יש לו זיקה ושייכות אל אבותיו ואבות אבותיו, התכונות והמידות שלהם מוטבעות בו. גם אם נטה מדרך ה', עדיין מוטבעות בו אותן תכונות ומידות שירש מאבותיו ואבות אבותיו, לעולם הן אינן סרות ממנו.

וכך כותב ה"כלי יקר" על הפסוק (דברים כ"ט, י"ז) "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה... אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ... פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה": "טבע הבן נמשך אחר האב, כמו הענף שנמשך אחר השורש... יש לחוש שהבנים הנולדים יקבלו טבע השורש, דהיינו האבות".

אילן ששורשיו טובים ומשובחים, גם אם נראה לנו שהוא מתחיל לגדול ולנטות על צדו, אפשר להטותו בחזרה אל דרך הישר. תרומם אותו, תטפח אותו, תשקה אותו ממימי הבאר הזכים והמתוקים של התורה, תנכש את גידולי הסרק שצמחו עליו – ואז תראה לפניך אילן רם נישא, שייתן את תנובת פריו לשם ולתפארת.

אין תורה פוסקת מזרעו לעולם

לעתים אנו פוגשים אדם שכלפי חוץ נראה רחוק מתורה ומצוות, אורחות חייו רחוקים מדרך ה', דעותיו מנוגדות לדרך התורה והשקפותיו פסולות. אך אם נתחקה אחר שורשיו, יתברר לנו שאבות אבותיו היו רבנים גדולי תורה. בשל נסיבות החיים הוא התדרדר לאן שהתדרדר, אבל אסור לנו להתנכר לו! צריך לגלות כלפיו יחס של קרבה, לרומם ולמשוך אותו בעבותות אהבה אל בורא עולם ואל דרך ה', לקרבו אל התורה והיראה ואל שמירת המצוות.

אלו אינם דיבורים בעלמא. בדורנו זכינו לראות את הדברים במוחש.

לפני כמה שנים הגיעו לישיבתנו כמה בחורים שהיו בעלי עדינות נפש מיוחדת. שאלתי אותם לשם משפחתם. השם היה מתורגם לשפה העברית ["דקל"], ושאלתי מה שם משפחתם המקורי. לאחר דרישות וחקירות על מוצאם, גילינו שהם נצר לאחת המשפחות המיוחסות בישראל, מצאצאיו של אחד מגדולי ישראל הקדמונים – רבינו המהריק"ש, רבי יעקב קַשְׂטְרוֹ זצ"ל, מחבר הספר "אהלי יעקב", רבה של מצרים, שחי לפני כארבע מאות שנה והיה בן דורו ורעהו של מרן הבית יוסף.

הוא בעצמו רצה לחבר ספר הלכות כדוגמת ה"שולחן ערוך", אך כיון שכבר יצא לאור ספרו של מרן הבית יוסף, כתב בספרו רק הגהות על ה"שולחן ערוך".

כשמורנו ורבנו, מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, היה במצרים, אחד ממשפחת קשטרו ביקש לכבדו ונתן לו את כתבי היד של זקנו, רבי יעקב קשטרו זצ"ל. מרן שמח מאוד מהמתנה היקרה, וכשבא לארץ ישראל ניגשו אליו מהאוניברסיטה ורצו לקנות ממנו את כתבי היד בסכום כסף גדול, אך מרן זצוק"ל לא הסכים למכור את כתב היד הקדוש הזה בשום פנים ואופן!

זכתה ישיבת "אור החיים" להחזיר את הבנים לשורשם, וראינו בחוש שמתקיים הפסוק "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (ישעיה נ"ט, כ"א), וכמו שדרשו רבותינו (בבא מציעא פה ע"א): "כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם... אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה".

אביהם של הבחורים הללו היה מנהל בית ספר גדול של כאלף תלמידים. הבן הגדול, בן השבע-עשרה, הגיע לישיבה לשבת ונפשו חשקו בתורה. הוא רצה להישאר בישיבה עוד כמה ימים, אך האב התנגד לכך בנחרצות והחליט להגיע לישיבה כדי לקחת את בנו.

אמר ועשה. הגיע לישיבה ושאל היכן בנו. אמרו לו שהוא סועד יחד עם תלמידי הישיבה בחדר האוכל.

כשהגיע לשם ראה שהבחורים ניגשים ליטול ידיים לסעודת הבוקר.

הוא עמד לא רחוק והסתכל איך כל אחד ואחד מהבחורים, באדיבות מופלאה, ממלא לשני את הספל לנטילת ידיים, ואומר "בכבוד, בכבוד, בכבוד...".

אחר כך נכנס לחדר האוכל וראה לנגד עיניו מאות בחורי ישיבה הסועדים את סעודתם בשקט, בנועם, בדרך ארץ.

הוא היה אחוז התפעלות. הוא הרי יודע מה זה מוסד חינוכי. בבית הספר שלו יש אלפי תלמידים, וחלק ניכר מזמנו מוקדש להתמודדות עם בעיות משמעת שלהם...

לאחר מכן הוא נכנס לחדר הלימוד שלי. הוא דיבר אלי בנימה מפויסת: "כבוד הרב, האמת היא שבאתי לקחת את בני ולמחות בפניכם על השערורייה שעשיתם כשגזלתם ממני את הבן. אבל לאחר שראיתי את הבחורים שלכם בחדר האוכל והתפעלתי מדרך הארץ ומהמידות הטובות שלהם, אני אומר לכם: לא אכפת לי שכל הבנים שלי ילמדו כאן"...

ובאמת כך היה, במשך השנים ארבעת בניו למדו בישיבה, וברבות הימים הפכו למזכי הרבים ומרביצי תורה ברבים. אחד מהם משמש כיום כראש כולל, והשני מלמד בתלמוד תורה. ברוך ה'. אחר כך נעשינו ידידים, והאבא בעצמו התחזק ונעשה ירא שמים בתכלית.

"ישראל אשר בך אתפאר"

אין ספק שהשורשים הקדושים הנטועים באותו אדם השפיעו עליו לטובה והולידו בו את הרצון שבניו יתחנכו לתורה וליראת שמים.

מאידך גיסא, המעשה הזה מלמד אותנו איזו אחריות רובצת על תלמידי חכמים ובני תורה, איזה קידוש ה' יש בהתנהגותם, ועד כמה גדולה השפעתם על כל סביבתם.

הגמרא (יומא פו ע"א) דורשת על הפסוק (דברים ו', ה') "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" - "שיהיה שם שמים מתאהב על ידך". כלומר, אהבת ה' הכי גדולה היא, כאשר האדם באורחותיו ובהנהגותיו הטובים גורם לריבוי אהבת ה' בעולם.

הכיצד?

אומרת הגמרא: "שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות". הבריות רואים את מעשיו ואת התנהגותו הטובה, ואומרים: "פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו". על ידי דרכיו ומעשיו הוא גורם לקידוש שם שמים בעולם, ובזכותו אנשים מתקרבים לה' ולתורתו.

אלו זכויות גדולות יש לו! ועל אדם כזה דורשת הגמרא את הפסוק (ישעיהו מ"ט, ג') "ישראל אשר בך אתפאר".

מתוך הספר החדש – "משכני אחריך", שיוצא לאור בימים אלה. לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן