כיצד צריך להתייחס לילד שמדבר שקר?

לעיתים, כאשר אנו שואלים את הילד מה היה, כשאנו מתעניינים אודות מעשה מסוים שהתרחש לנגד עיניו, בפרט אם היה מעורב בו – כגון מריבה או ויכוח, אנו שומעים ממנו תיאוריה המערבבת בין המציאות האמיתית לדמיונית. כיצד עלינו להתייחס לכך?

במאמרים הקודמים נתבאר שאצל הילד, שכח השכל שלו עדיין לא התפתח כראוי, השפעת הדמיון השקרית הבאה מכח מחשבותיו של הילד – שמושפעות מרצונותיו ומאווייו, שווה להשפעת הדמיון שהיא מכח השכל המכיר את המציאות המתרחשת ואת הצורה בה היא נדמית לעין, ולעיתים אף גובר עליו.

נמצא שערבוב זה בין האמת לשקר אינו בא מתוך רצון מודע לשקר, חלילה, אלא מתוך ערבוב בין הדמיון השולט על מוחו ביד רמה, ומושפע בחזקה מרצונותיו של הילד, לבין המציאות אותה ראה.

[זאת גם הסיבה שלא זו בלבד שילד אינו כשר לעדות מהתורה, אלא גם כאשר הוא נאמן לעדות מדרבנן, אין זה אלא בפרטים כלליים, כגון להעיד מה היה כתב ידו של אביו או רבו או אחיו, או להעיד על מעמד נישואיה של אשה ועל כהונתו של אדם שהוחזק (=היה ידוע) ככהן, אבל אינו נאמן להעיד על פרטים שניתן לטעות בהם].

ערבוב בין הדמיון למציאות

דמיונו של הילד חזק כ"כ לעיתים, שבעיניו נראה הדבר כמציאות ממשית, ולא תמיד כאשר הילד אינו מדייק בפרטים הרי זה משום שהוא משקר, אלא לעיתים קרובות כאשר הוא משנה את הפרטים של הסיפור כפי הסדר שמשתלם לו, הרי זה משום שהוא משוכנע באמת כי המעשה היה כפי שהיה, יחד עם השינויים שעלו בדמיונו. על כן לא כדאי כלל לומר לילד "שקרן אתה", ואפילו לא להתייחס אליו במחשבה כילד שקרן, דבר העלול לגרום לו להאמין בעצמו שהוא אכן כזה ולהמשיך בהתנהגות זאת, מלבד סיבות רבות אחרות אותם נבאר במאמרים הבאי, (שבכינוי שמכנים בו ילד, גורמים לו להיות כך בפועל).

החינוך להבדלה בין אמת לדמיון

אין זה סותר כי עלינו לחנך את הילד להבחין בין מציאות לדמיון, ולחזק את כח השכל שלו על פני כח הדמיון, ובכך לזרז את שלבי ההתבגרות של הנפש האלוקית שבאדם המבדילה בין טוב לרע, וכמו שכתוב באמרי פנחס כי רבי פנחס מקאריץ "היה רגיל תמיד להוכיח את העולם שלא ידברו שקר, אפילו קטני קטנים היה מזהירן שלא יאמרו שקר והיה מסביר להם הדבר לפי דעתם".

ההבדלה בין אמת לשקר, נחקקת בנפש הילד כאשר אנו ההורים מייחסים חשיבות מרובה לפרטים המדויקים של הסיפור, ומזהירים את הילד מראש, כי במידה וימצא כי לא ידייק בדבריו ייענש על כך. כאשר הילד יודע כי סיפור המעשה בצורה לא נכונה נוגע לשכר או עונש שיקבל או לא יקבל, אז הוא יאמץ את עצמו להבדיל יותר בין אמת לשקר.

לאחר שמרגילים את הילד במשך תקופה ארוכה לומר אך ורק את האמת, נגרום לו בעצמו להתחיל להבדיל בין דמיון למציאות, בין אמת לחצאי אמיתות, ובין "כך היה בוודאות" או "איני בטוח בוודאות". וכלשון הרמב"ם, "צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת".

כך למשל במריבה בין השניים, כאשר – כמסורת העתיקה של הילדים מדורי דורות, הגרסא של הילד היא תמיד "הוא התחיל", ולפעמים גם "אני לא עשיתי לו כלום". אז במקרה ואנו חושבים שעלינו להתערב במריבה (שאלה חשובה לכשעצמה התלויה בפרטים רבים), חשוב להדגיש לילד כי סיפור האמת במדויק היא החשיבות הראשונה במעלה, ואין זה משנה אם הוא צודק או לא, עליו לספר בדיוק מה קרה באופן מדויק.

חומרתו של השקר

חומרתו של השקר, שמודגשת באזהרת התורה "מדבר שקר תרחק", נתבארה בספרים הקדושים, בהקדם העבודה הידועה, שהבחירה בין טוב לרע הקיימת בעולם, קשה עד מאוד, מכיוון שלו היה ברור לכל שהטוב – טוב מוחלט הוא, והרע – רע וחושך מוחלט הוא, מי היה בוחר ברע? אלא שכתוצאה מחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, נתבלבלו המחיצות המפרידות בין האור ובין החושך, והחל מאז, בכל דרך שילך בה האדם, הוא עמל ויגע למצוא את האור שבה ולהפריד ממנה את תערובת הרע שבה.

ככל שהאדם מכניע את החומר ואת כח הבהמיות שבו, שהוא הגורם לאדם להרגיש נעימות ותענוג בשקר ומבלבל אותו, כך הוא מכניע את כוחות הרע, ומתעלה בדרגה נוספת לכיוון האמת. אך כאן עומדים בפני האדם כוחות אחרים, רוחניים יותר, אך עדיין כוחות שקר, והם גורמים לאדם לחשוב על פעולות מסוימות שהם כנגד רצון ה' – שהם מצוות, ולהיפך.

זאת מכיוון שכל עוד שהאדם עדיין משוקע בתערובת הטוב והרע שבעולם, עומדים בפניו כוחות רבים המבדילים ומפרידים בין אדם לבל ידע את קונו – בורא העולם שהוא אמת וחותמו אמת, וממילא אינו יודע את הדרך הישרה לבא לפני ה' יתברך ולהתקרב לעבודתו. כוחות אלו שהם כוחות השקר, מבלבלים את האדם בעבודתו, ומסתירים ממנו את אורו של הקדוש ברוך הוא. אך כאשר האדם מרגיל את עצמו להיות דבק במידת האמת, אין לכוחות אלו, שהם כוחות השקר, שליטה עליו.

דבר זה מובא בתנא דבי אליהו (זוטא, פ"ג) על הפסוק "אוולת אדם תסלף דרכו": "עושה אדם עצמו לדבר אמת מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת. ואם עושה אדם עצמו רשע לכחש ולשקר מוסרים לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומכחש ומשקר".

הוראה זו יש בידינו גם כן מהשל"ה הקדוש, שמביא כי מנהג חסידים היה ליחס לשקר חומרא רבה ולהחשיב אותה בחינוכו של הילד כעבירה חמורה – כפי שהיא אכן באמת.

הסיבה לכך היא שאם ילד עשה מעשה שלא יעשה והוא מודה בכך – אזי יש סיכוי שישפר את מעשיו, משום שהוא מבדיל בין הטוב לרע ובין האור לחושך. לא כן כאשר הוא משקר, הדבר משפיע גם על עצמו – הוא מתרגל להתייחס לעובדות באופן שנוחות להתפרש בעיניו, ולעולם לא יטיב את דרכיו. בנוסף, כאשר הילד אינו מודה באמת, הוא אינו נותן מקום כלל לתוכחתו של הוריו, ונמצא שאמירת האמת היא יסוד הליכתו של הילד בדרכי ישרים.

ומכאן הוראת השל"ה הקדוש, שכאשר ילד עשה דבר של איסור או מנהג רע ומודה, יש להקל בעונשו או לא להענישו כלל (הכל לפי העניין כמובן), ולשבח את ההודאה ואמירת האמת, אך כאשר נתפס הילד על שקר, בכך צריך להענישו במידה מרובה, כי אם ימשיך בדרך זאת לעולם לא יעלה על דרך המלך להטיב את דרכיו.

בהנהגה זו אנו מתקנים את הבעיה בכך שלפעמים הילד מתרגל לומר שקר כדי לא להיענש, כאשר יודע שאם יאמר את האמת שעשה כך וכך יקבל עונש חמור, עד שלפעמים הפחד הוא המכריח אותו לומר שקר – מה שנחשב לניסיון של ממש גם אצל אנשים בוגרים. אך על ידי הנהגה זו – של ענישה חמורה על אמירת שקר, ועל אי ענישה כשאומר אמת, אנו מרגילים אותו שוב לומר אמת. כאשר כאשר הילד יודע מראש, שאם הוא יגיד את האמת – הוא לא ייענש או שייענש קלות, ואילו כאשר יגיד שקר הוא מסתכן בעונש חמור, שוב אנו שבים ומרגילים אותו לומר אמת, ולהבחין בין אמת לשקר, ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנה" – הוא ידבק במידת האמת בכל מחיר, גם כאשר יקשה עליו הדבר.

עם זאת יש לדעת, כי ראשית חינוכו של התינוק שלא לשקר, תלויה בהתנהגותם של ההורים עצמם, כמו שאמרו בסוכה (מ"ו, ב'): "אמר רב זירא לא לימא איניש לינוקא דיהבנא לך מידי ולא יהיב ליה (-לא יאמר לאדם לילד, אתן לך כך וכך – ואינו מביא לו לבסוף), משום שיבא ללמדו לשקר שנאמר 'למדו לשונם דבר שקר'".

נכתב ע"י הרב יהודה וינגרטן, מחבר ספר "חסידות מפורשת" ויו"ר מכון יסוד החסידות, כתובת המייל – 9260874@gmail.com