איך שגלגל השידוכים מסתובב לו...

אז הכל התחיל ביום בהיר (שעת הפגישה נקבעה לשעת אור) ובאיחור אופנתי (שעת הפגישה בפועל הייתה כבר בחושך)

לקח לנו הרבה זמן למצוא אחד את השני-בלי להחשיב את 33 שנות החיפוש.

אבל בסוף זה קרה...

מודה, בהתחלה, בשנייה הראשונה – אמרתי שאין סיכוי!

נראית בן 34+, ופשוט לא הטעם שלי.

בחסדי שמים, אנחנו אנשים פשוטים ולא תכננתי איזו תכנית מילוט במידה ולא יראה לי.

התחלנו ללכת בטיילת. הלכנו והלכנו והלכנו, לא בדיוק היה ישוב הדעת לשיחה נורמאלית בגלל רעש הגלים, הרוח והעובדה שאתה מדבר כ"כ בשקט.

עברנו מלא ספסלים בדרך, אך אף אחד מהם לא נראה מבטיח מבחינת מקום שקט. ואז ה', ברחמיו, הראה לנו את האבן שהייתה עתידה להחזיק אותנו עליה למשך השעות הקרובות.

תמיד יש שקט בהתחלה. לא יודעים מה להגיד, מה לשאול, איך בעצם להתחיל את השיחה.

קשה לי עם השקט בפגישות, ואפילו מאוד, אז התחלנו בשאלון לא נושא פרסים, ופשוט מספרתי את השאלות.

זוכר? שאלה מס' 1... בפגישה השנייה לא זכרת באיזה מס' שאלה עצרנו, ממש לא יפה...

ואז ה' סידר לנו אחלה שבירת קרח בדמות עקרב. גם פלשנו לו לשטח, גם הפכנו אותו לארסי, גם הוא קיפח את חייו למען השלום וגם כל הערב חיפשנו את שאר קרובי משפחתו.

אם נדייק, רוב הזמן אתה חיפשת אותם, ורק בצד שלך! מחלתי בלב שלם על חוסר הדאגה המשווע הזה.

המשכנו לפטפט בין רכבת לרכבת (כשמחכים לרכבות הן אף פעם לא מגיעות. באותו ערב זה הרגיש שהן אפילו מקדימות את זמנן). הזמן זז מהר, אך לא הייתה איזו התרגשות, התלהבות. פשוט הרגיש נחמד, נוח ולא מתאמץ.

המעבר מפגישה ראשונה לשנייה די קריטי בעיני, כי ברוב הפגישות שהיו לי (למעט בודדות) – שם זה נגמר, ומעבר לזה, לא הייתי בטוחה ברצון שלך להמשיך. חשבתי שאקבל תשובה שלילית.

לא הייתה לי סיבה להגיד "לא" מוחלט, אז המשכנו לפגישה השנייה.

כהרגלנו, טיילת נוספת, והפעם בסביבה רועשת של אוטובוסים. בכל פעם שאוטובוס עבר השתתקנו עד שיעבור, כאילו גם הוא חלק פעיל בשיחה ויש לו מה לומר.

המשכנו עם מספור השאלות, ולאט לאט יצר הרע הזדחל לו, עקבי ובטוח, ושתל במוחי הרהורים.

10 שנים הוא בבית... בלי מסגרת... בלי רב קבוע... גם עכשיו הוא לא בטוח לגבי הישיבה... הוא רק חודש כאן. מה יקרה אם הוא יחליט שלא מתאים? לאן נלך? מה, הוא ישב בבית? יש יצר הרע בבית ללימוד תורה... הפקתי תסריט שלילי שלם.

הפגישה הסתיימה, והפעם דווקא הייתה לי תחושה חיובית לגבי תשובתך, אבל אני הייתי רחוקה מלהבין מהי תשובתי. הפגישה הייתה ביום רביעי, ולקח לי כמעט שבוע עד שהחזרתי לך תשובה האם ממשיכים או לא.

מרגע שהפגישה הסתיימה, אולי אפילו תוך כדי הפגישה, התחיל מסע של התלבטויות בלתי פוסקות.

אף אחד לא יודע על השידוך, אז גם כמות האנשים שאיתם מתייעצים קטנה – וכנראה שטוב שכך.

ממש ממש כעסתי, בצורה חריפה. איך זה יכול להיות שאין לך מסגרת? שאין לך רב? מה עשית כל השנים הללו?

התייעצתי עם הרבנית שלי מה לעשות, וגם לדעתה המציאות של חוסר מסגרת לזמן ארוך מאוד היא בעייתית, כי בכל זאת, נישואין זו מסגרת – ומה יקרה אם לא תסתדר?

בהדרכתה פניתי לשאלת רב מהמדרשה, וגם הוא לא התלהב מכל הנתונים שמסרתי. הם נאמרו בכעס, בדיבור שלילי ולא מעודד, אך בכל זאת, הוא לא שלל פגישה נוספת.

לא הסתפקנו בזה. פנינו לרב פוסק בישיבה במטרה לקבל תשובה וגם לנסות קצת לברר פרטים עליך, אך ה' רצה שהרבנים לא יהיו, ושנקבל תשובה מהפוסק שהוא אינו מכיר אותך מספיק, וכדאי לצאת לפגישה נוספת, כי פגישה שלישית לא מחייבת חתונה.

בשלב הזה כבר רתחתי. מה??? איך אף אחד לא מניח את הדעת על העניין שהאדם לא במסגרת? שאין לו רב? ונגיד שהייתי צעירה יותר, 10 שנים אחורה, האם גם אז הייתי מקבלת את התשובה הזו, או שהגיל משחק כאן תפקיד?

אנשים, זו פגישה שלישית! אף פעם לא הייתי שם... זה נראה לי כמו משהו וודאי של חתונה. איך אתם מוכנים "לזרוק אותי לכלבים" רק בגלל שאני בגיל בוגר?

שבוע שלם אני מסתובבת עם מהפכה בבטן, והרבנית לא עוזבת אותי אפילו לא לרגע.

ה' הטוב, כמה שה' טוב. לפעמים אנחנו שוכחים שגם הבזק של אמונה בלב הסערה זו סיעתא דשמיא ענקית, בגדר נס של ממש.

ה' האיר בליבי מחשבה: רגע, על מי אני כועסת בעצם? עליך? על מסלול חייך? מי אני בכלל שאכעס?!

ה' מקבל ואוהב אותך כמו שאתה, כי אתה הבן של., מי אני שלא אקבל אותך בתור אח יהודי יקר?

אולי בעצם אני כועסת על ה'? לא, זו בכלל חוצפה!

מי את חושבת שאת? בקושי שעה ביום את מצליחה לנהל, אז את חושבת שתנהלי את העולם?

"הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" – כששני אנשים שונים הולכים הליכה אחת ביחד לתכלית אחת, בוודאי הוזמנו לכך, ואינו מקרה (עמוס ג', ג' – פרוש מלבי"ם).

אם ה' זימן לי ללכת איתך כמה ימים בחיי, אין זה מקרה, וזה מה שהכי טוב עבורי. אז קצת (הרבה) אמונה!

ואם כבר נרד לעומק הדברים, את תמיד בציפייה שלבעלך תהיה דעת תורה נכון?

את שאלת פוסק, והפוסק אמר להיפגש, אז איפה הדעת-תורה שלך?!

ברגע שהבנתי כמה טעיתי, הבכי הגיע לבד. בכיתי על כמה הייתי כפוית טובה כלפי ה', שלא האמנתי שכל מה שהוא עושה זה לטובה, והרשתי לעצמי לכעוס.

המשכנו לפגישה שלישית בבית של חברים, הלוואי ונזכה להחזיר להם ולו במעט על הטוב שהם עשו.

דווקא בפגישה הזו היה הרבה יותר שקט. לא היו לך עוד שאלות, שזה מוזר...

השיחה התנהלה בהיסוס כלשהו, ובשלב מסוים פתחתי לפניך את הסיבה שבגללה התלבטתי האם להמשיך. מתשובתך הבנתי שאתה אכן בן תורה עם רצון ללמוד תורה לשמה כל חייך (לא דבר שמובן מאליו). התחלנו לדבר שוב על חינוך ילדים, מהפגישה הראשונה אנחנו חופרים בנושא.

השעון היה מאחוריך, אז הצצתי מידי פעם לראות מה השעה. ידעתי שאני צריכה להטיל עליך 2 "פצצות" לא פשוטות, ולא ידעתי איך. זה לא השתלב לי בשיחה בשום דרך.

בסוף, כשכבר לא נותר לנו על מה לדבר, שיתפתי אותך בדברים. להגיד את האמת – הגבת יפה. היית מתון, שקול, עם קור רוח, וגם אם הדברים הלחיצו אותך, זה לא ניכר בפניך.

אז נכון לשורות אלה המצב הוא הפוך, שאני יושבת ומחכה לדעת האם תקבל אותי עם כל הפגמים שיש בי, וב"ה ה' זיכה אותי בלא מעט פגמים, או שמא המציאות המובנת של "למה לי להתעסק בזה" תשתלט על הכול ותחליט לסיים.

זה מבחן באמונה באופן מוחלט.

הרבה פעמים שמעתי וקראתי שהמבחן האמיתי של הדור שלנו הוא האמונה.

כמה באמת אצליח לאחוז באמונה גם כשהמציאות לא עולה איתה בקנה אחד?

כמה באמת אצליח לראות את ה' גם במצבים שנידמה ח"ו שהוא לא לוקח חלק?

כמה באמת אצליח להוריד אחריות מבני אדם ואת כל יהבי אשליך על ה'?

אם אדמה את המציאות לגלגל ענק, לפני יותר משבוע ישבתי בקרון שנמצא למעלה למעלה, בכעס למה נתקעתי שם ואיך יורדים מהמתקן, והיום אני מרגישה למטה, לפני שהמפעיל לוחץ על הכפתור ומצפה להתחיל את הסיבוב השני והאחרון של חיים משותפים.

אז הגלגל מסתובב, או לא?

השידוך הנ"ל נפל. אבל האמונה זינקה מעלה מעלה.