יש לי סוד, אבל אגלה לך אותו רק בפגישה השלישית

פארק עירוני. דייט ראשון. וסוד.

בית קפה. דייט שני. וסוד.

בבית. טלפון. וסוד.

גינה קטנה. דייט שלישי. כבר לא סוד.

***

קוראים לי שלומית, ויש לי סוד.

***

"אני לא מבין! למה לא סיפרת לי מראש? למה אף אחד לא אמר לי בבירורים?"

ישבתי בשקט.

"אתה באמת לא מבין? היית מסכים להיפגש איתי אם היית יודע?" לחשתי, כאילו לעצמי.

***

הלכנו יחד לגן, ולביה"ס היסודי. החסרנו לפעמים שיעורים יחד, רק כדי ללמוד שיעורים אחרים, כואבים יותר.

הסוד בא איתי גם לאולפנה, אבל שם היה קשה יותר לשים לב, כי המון בנות הבריזו כל הזמן, מסיבות שונות. הסוד שלי נתן לי רצינות, עומק, ובגרות מוקדמת, גם כשלא רציתי.

הוא היה איתי גם בשירות הלאומי, ונתן לי לב רגיש לסבלם של הסובבים אותי, יותר מהמידה הרגילה.

***

"שלומית?! היא מהממת! בחורה ממש משכמה ומעלה! אין! אין דברים כאלה! ואני אומרת לך מניסיון...".
"תראה, היא בחורה חברותית, אוהבת חיים, שמחה... אם זה נראה לי מתאים? הייתי מכיר אותה לבן שלי, אם הוא היה בגילך... מזלך שהוא עוד בכיתה ג'...".

***

"לנהל את המחלה" אומרים הרופאים, ו"בסך הכל את במצב יציב", וגם "עם כל הפיתוחים הטכנולוגיים, אנחנו צופים שתוכלי לחיות עוד שנים רבות", בע"ה.

הסוד שלי הוא חלק ממני. לטוב ולמוטב. למדנו לחיות יחד. לקבל זו את זה, וזו מזה, למרות הקושי.

אבל עכשיו זה לא מספיק.

***

אלעד ישב בגינה ובהה בחמציצים שהציצו מאחורי הנדנדות בלי רשות. כמו אלה שאהבו לאכול כשהיו ביסודי.

איך הוא אמור להגיב עכשיו?

הוא ניסה להריץ במוחו במהירות את 15 הדקות האחרונות, אבל המוח שלו סרב לשתף איתו פעולה.

מה שבכל זאת יצא החוצה, לא היה אלגנטי במיוחד.

***

המתח הזה.

היא כמעט מתפתה בכל פעם שלא לספר. לתת לאשליה המתוקה להמשך עוד קצת זמן. אבל היא לא יכולה. היא מוצאת את עצמה בכל פעם בדייט השלישי אומרת "יש משהו שאני צריכה לספר לך...", בדיוק כמו שהדריך אותה הרב.

ואז, נשארות לה רק תפילות.

***

"אני מצטער. אני חייב לחשוב על זה. זה פשוט... ממש הפתיע אותי... כאילו, לא רואים עליך שאת חולה...".

"אני מבינה".

"אהה".

"לא, לא התכוונתי רק להיות מנומסת. אני באמת מבינה. זה לא פשוט. לאף אחד מאיתנו. בחר בתבונה".

"תודה".

"על לא דבר".

***

קרה לך פעם?

חשבת שהכרת מישהו, באמת, והיה נראה שזה הולך לכיוון טוב ופתאום – צץ לו "סוד"?

יש כאן התמודדות.

התמודדות שהיא באמת לא פשוטה, לשני הצדדים.

קודם כל, חשוב מאוד לקבל אינפורמציה מקצועית ומדויקת.

כדאי ללמוד את הנושא לבד, להכין שאלות ממוקדות, ואז לפגוש את הרופא האישי ולהבין – מהי ההשלכה על התפקוד, על תוחלת החיים, ואיפה ה''סוד'' פוגש את החיים הזוגיים.

לפעמים כדאי לשמוע גם כמה דעות.

לגיטימי להרגיש שזה גדול עלי ומפחיד אותי להתמודד עם זה, שבמהלך החיים בוודאי יבואו עוד ניסיונות וקשיים ואני רוצה להתחיל את החיים באופן הכי ''חלק'' שאפשר. אין אידאל להיות בקשר שלא מתאים לי, שכבר עכשיו מכביד עלי וקשה לי איתו.

ולגיטימי גם לִבְחוֹר להגיד "כן" להתמודדות הזו. כי האדם הוא הרבה מעבר למחלה שלו, כי אני מרגישה שזה נכון לי, שיש לי הכוחות, הכלים והמידות הטובות להכיל את ה"סוד", לא מתוך מקום של ''מסכנות'' ורחמים, אלא מתוך מקום של הכרת הטוב על האדם המיוחד, העמוק והרגיש שזכיתי בו. מתוך הבנה בוגרת שהעולם לא מושלם, משום בחינה, וזה ''חוסר שלמות'' שנכון לי לקבל אותו.

יש כאן בחירה אמיתית, במלוא מובן המילה ''בחירה'', ואין כאן החלטה נכונה או לא נכונה, אלא בירור עמוק מהו הדבר הנכון עבורי, בנקודת הזמן הזו.