2 מילים קסומות, הפותחות שערים של שפע ממרומים

פרשת 'פסח שני' אותה נקרא השבוע מגלה לנו פן חדש ומיוחד ביכולות האדם ובהנהגת הקדוש ברוך הוא איתו.

בפרשתנו (במדבר פרק ט פסוק ו' ולהלן): "ויְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קָרְבַּ֤ן ה' בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה יְקֹוָ֖ק לָכֶֽם: וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַה' בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ".

האנשים הללו זכו לגילוי מיוחד של תורה ולחידוש של מצוה מתוך בקשתם הכנה ותביעתם הבלתי מתפשרת "למה נגרע"?!

ניתן היה לומר להם, אתם אנוסים ואין עליכם כל טענה אולם זהו המצב, אי אפשר להקריב בטומאה. אולם הזעקה של בקשת המעלה הרוחנית – זעקת "לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע" אינה שבה ריקם.

ויש כאן לימוד כללי כי אדם העומד בפני מצבים שלכאורה יוצרים חוסר אונים והכרח להשלמה – הוא יכול לפרוץ גבלות ומחסומים מכך בקשה כנה ועקשנות של קודש – ועל ידה יפתחו לו שערים חדשים.

ספיחי רישום

בימים אלו התקיימו ומתקיימים מבחני הקבלה לישיבות הגבוהות. על אף שהישיבות נראות דומות זו לו לפחות אלו שהן ממגזר אחד, ובוודאי בכולן לומדים תורה ורק תורה, אולם ישנם גוונים רבים ורמות שונות, רבות דובר על הצורך בהתאמה של הישיבה לבחור ולא הרי זה כהרי זה, לחלקם מתאימה ישיבה עם יחס יותר אישי ולאחרים מתאימה זו שיש בה יותר עצמאות, לאחד מתאימה ישיבה המדגישה את הלימוד העיוני יותר ולשני מתאימה ישיבה שבה דגש על ידע, האחד יעדיף קניית תורה בעיקר מפי רבנים ובמסגרת שיעורים, והשני יעדיף את הלימוד בעצמי מפי ספרים וחברותות, וכך עוד ועוד שינויים והבדלים שביניהם גם רמת הלימוד והתלמידים עצמם בכשרונות ויכולות.

באופן כללי ודאי שמומלץ להתאים ישיבה ברמה לה התלמיד מסוגל ואולי אף לדרוש ממנו מאמץ נוסף אם חשקה נפשו, אולם יש להקפיד לא ליצור פער גדול מדי על אף הרצון להיכנס למסגרת יוקרתית שהיא לרוב ברמה גבוהה יותר.

כותב השורות, העוסק גם הוא במלאכת קודש עדינה זו, מהרהר לעצמו בעקבות הפרשה כי אולי במקרים מסוימים כאשר ישנה זעקת אמת 'למה נגרע' ורצון כנה וחזק של בחור להשיג רמה הגבוהה מרמתו הנוכחית הוא יוכל לקבל בסייעתא דשמיא כלים מיוחדים.

אולם יש לסייג את הדברים היטב. במה דברים אמורים כאשר שאיפתו היא לשם שמים, הוא אכן רוצה להתעלות יותר ולהתקדם מעבר לכישרונותיו הטבעיים או מעבר ליכולתו הנוכחית, אולם לרוב הרצון 'לקפוץ גבוה' נובע ממניעים של מיתוג וסטיגמות, לכך אין כל הצדקה ואין זה מצב המעניק כלים של סייעתא דשמיא. יתכן שהוא יצליח בבחינת 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו' אבל אין זו ראיה שדרכו נכונה וכי גם בהמשך תהיה לו סייעתא דשמיא לגבור על המכשולים הטבעיים. 

יכולת הורית

עוד בפרשתנו במדבר פרק יא: "וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: ולהלן: וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה' מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־ הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו: מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֖ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה".

טיעונו של משה מבוסס על ההנחה כי תלונה בלתי מוצדקת לא תביא נס, הקדוש ברוך הוא לא יעשה נס כדי לספק את צרכיהם של תאוותנים, במיוחד לאור העובדה שה' כועס עליהם מאד, ואם כך מופנית התביעה אליו, אל משה, שימצא פתרון טבעי לבעיה!

לאור זאת הוא אומר "מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֖ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה". הטענה נשמעת מוצדקת והגיונית, אלא שעלינו להבין את ההקדמה בה פותח משה את טענתו "הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק". וכי אם היה הוא הורה אותם היה לו בשר לכל העם הזה?

התשובה על כך היא כי היכולת ההורית היא כמעט בלתי מוגבלת, מה שהורים מסוגלים לעשות עבור ילדיהם אינו מוגבל בגבולות הטבע, הם יכולים לגייס מיליונים לצרכי ניתוח, לנדוד יבשות וימים בשביל תקוה קטנה ועבורה לשעבד את כל רכושם, הם יכולים לעמוד במשימות חינוכיות קשות ולקדם ילד חסר סיכוי. הם גם יכולים להתמודד עם גידול ופרנסה של עשר פיות ויותר.

אילו היה משה ההורה הביולוגי של עם ישראל הוא לא היה שואל "מאין לי בשר" כיון שהורה מצליח לפתור בעיות בלתי פתירות, אולם, טוען משה לבורא עולם, "אינני הורה!" - "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילידתהו?"

גם כאן אנו רואים כי יכולות אינן נגזרת ישירה של נתונים טבעיים, כאשר רצון חזק ואמיתי מניע את האדם הוא יכול בסייעתא דשמיא לקבל כוחות על טבעיים.

יתכן שהיכולת הזו ניתנה להורים כדי לספק לילדיהם בטחון, או שמא כדי שבאמת יוכלו לעזור להם בכל מצב, יהיה איך שיהיה, ניתן להיווכח בעובדה זו לעיתים די קרובות. כמובן ישנם מצבים חריגים של הורים מנותקים ואדישים שגם את המינימום לא יתאמצו לתת, אלו הורים בעלי נכות הורית. הורים בריאים בנפשם מגובים במאגרים אדירים של רצון לתת לילדיהם את המיטב, בכוחות בלתי נדלים ויכולות כמעט בלתי מוגבלות...

וכאשר יש רצון עז ופניה כנה לבורא עולם המגובה באותו רצון נפתחים שערים חדשים וכלים על טבעיים.

ואגב, גם אם אין לנו קשיים כלכליים, וגם אם אין לנו שבעה או עשרה ילדים להאכיל - את היכולות הללו עלינו להפנות לאפיקים נכונים, להתאמץ לתת להם חינוך יהודי אמיתי גם אם תנאי הסביבה מקשים על כך מאד, גם אם נראה שהכל אבוד.