סיגל אדלמן: "החלטתי שאם הקב"ה רוצה שאעזוב הכל – זה מה שיהיה"

תופעת היוצרים בעלי התשובה שמצליחים להמשיך ביצירתם, ואף להתעלות בה ואיתה בעולמם החדש והתורני, היא חדשה יחסית. כיום הדבר נראה כמעט טבעי, אפילו מתבקש, אך לא תמיד היו פני הדברים כך. בגלל הסיבה הזו בדיוק חשבה האמנית סיגל אדלמן, ברגעים האחרונים לפני שהחליטה לחזור בתשובה, שיהיה עליה לנטוש את כישרונותיה ושאיפות חייה, ולבחור בחיים שלא להם ייחלה.

"כשהחלטתי ב"ה באופן סופי לשנות את אורח חיי ולחזור בתשובה", מספרת אדלמן, "מבחינתי אחד המחירים היה לוותר על חלומותיי המקצועיים ועל השימוש בכישרונות שהקב"ה חנן אותי בהם. בשנים ההן לא היו אמנים בעלי תשובה בצד הדתי. מי שחזר בתשובה נטש את עולם האמנות והיצירה. רציתי להיות סופרת ולהמשיך לעסוק בצילום, וחששתי מאוד שהמחיר יהיה עזיבה של הכל.

"למרות כל זאת, אחרי מחשבות רבות החלטתי שאם הקב"ה רוצה שאעזוב הכל – זה מה שיהיה. בשבילי זה היה מחיר יקר מאד לשלם, כי זה מה שרציתי לעשות בחיי. יחד עם זאת, ככל שהעמקתי בתשובה הבנתי, לשמחתי הרבה, שלא רק שאני לא צריכה לוותר על השאיפות והכישורים שלי, אלא שההפך הוא הנכון. הבנתי שהעולם שאליו הגעתי דווקא צמא מאד לאמנות מתוקנת, שנוצרת על פי רוח התורה וכללי ההלכה, ושדווקא לנו, בעלי התשובה, יש האפשרות והמסוגלות ליצור אותה, ובעזרתה גם לגשר בין העולמות באופן הנכון.

"בתערוכת הגמר שהייתה לנו בסיום לימודי האמנות ראיתי אדם זר ניגש לעבודה שלי, מתבונן בה, ואחר כך כותב משהו בספר המבקרים של התערוכה. הסתקרנתי לדעת מה הוא כתב, אז ניגשתי לראות, ולהפתעתי ראיתי שהוא כתב שזו אחת העבודות היפות שהוא ראה בחייו. אחרי שהוא הלך שאלתי מי זה היה, ואמרו לי שהוא העורך לשעבר של המגזין הכי נחשב לצילום  בעולם. זכיתי להישגים ולהערכה לפני התשובה, ואני שמח ומודה לה' על כך שיש לי האפשרות להמשיך לעסוק בכך גם בתוך עולם התורה".

הכותל המערבי סיגל אדלמן

מדיזינגוף למטרסדורף

בימים אלה מוצגת באולם "היכל שלמה" בירושלים התערוכה "נשים בשחור ולבן", המסכמת את 30 שנות פעילותה של האמנית סיגל אדלמן (57). אדלמן, בעלת תואר שני באמנות ומרצה בתחום זה, נשואה ואם לארבעה המתגוררת בירושלים, עוסקת בצילום, פוטותרפיה (טיפול באמצעות צילום) וכתיבת ספרים.

אמנם כיום עוסקת אדלמן באמנות הצילום באופן מקצועי, אך לדבריה הרצון לעסוק בתחום זה החל לפעפע בה עוד בילדותה. "גדלתי במשפחה חילונית שהתגוררה בירושלים. במלחמת ששת הימים עוד היינו בעיר, וכשהייתי בת שש עברנו לאשקלון. לצלם התחלתי כשהייתי בת 10. ביקשתי מההורים שלי מצלמה, וקיבלתי. בגיל 13 כבר קיבלתי מצלמה טובה יותר, וציוד לחדר חושך. זה היה מיוחד מאד בימים ההם.

"עם השנים המשכתי עם זה, ואת לימודי הגבוהים עשיתי במוסד לאמנות שנקרא 'המדרשה' ברמת השרון, שם למדתי צילום ואומנות. זה מקום נחשב מאד, המקביל לבצלאל. בגיל 25 השתתפתי בסמינר של ערכים. הדברים שהוצגו שם היו משכנעים מאד, אבל היה לי קשה מאד לחזור בתשובה כתוצאה מכך. הרגשתי שהסמינר זה כמו מפעל הפיס. אתה מקבל מיליון דולר ביום אחד. הרגשתי שאני רוצה לאסוף דולר-דולר. שהנפש שלי תהיה מוכנה לזה".

בתור סטודנטית חילונית מבית, מה גרם לך לרצות פתאום להשתתף בסמינר שכזה?

"הייתי סטודנטית לאמנות, וכל שקל שהרווחתי הלך לקניית ניירות צילום יקרים.  ראיתי פרסום על הסמינר, והכותרת 'ערכים' קסמה לי. התגעגעתי לשיח ערכי. פרסו לי את התשלומים על פני עשרה חודשים, וחשבתי שעשיתי את עסקת חיי. אני עדיין חושבת כך. האמת היא שידעתי אז שערכים עוסקים במה שנקרא 'החזרה בתשובה', אבל לא חשבתי שהם יצליחו לשכנע אותי. עם זאת, לקחתי בחשבון שאם באמת אשתכנע – אצטרך לשנות את אורחות חיי.

"אגב, אפרופו החזרה בתשובה, לפי הבנתי וניסיוני אין דבר כזה 'מחזירים בתשובה'. אף אחד לא החזיר אותי בתשובה. עשיתי את הדרך הזו בעצמי. יש אנשים טובים שליוו אותי בתהליך, ועל כך אני מוקירה להם טובה. אבל אין אדם שמסוגל להחזיר מישהו אחר בתשובה, באופן מושלם. זו יהירות וחוסר הבנה לחשוב כך. יש מידע שנמסר, יש סיוע ותמיכה, אבל בסופו של דבר כל אחד בעצמו בוחר את דרכו, ובדרך הזו הוא תמיד לבד. רק הוא וריבונו של עולם.

"בכל אופן, מה שקרה בפועל אחרי הסמינר זה שפחות או יותר חזרתי לחיים הרגילים שלי. אבל דבר אחד גדול בכל אופן התחיל כבר אז – הבטחתי לעצמי שלא אשכח את האמת שמצאתי כאן. ואכן, במשך שלוש שנים עשיתי לעצמי התארגנות מחודשת בתוך תל אביב. התחלתי לשמור שבת, נסעתי להודו בתור שומרת שבת, ובגיל 28, כשעשיתי תשובה באופן מלא, כבר הייתי שלמה מאד עם זה, ולא רציתי את אורח החיים הישן.

"כשהחלטתי לעשות את זה בצורה מלאה, פשוט עברתי מדיזינגוף למטרסדורף (שכונה חרדית בירושלים, א"ש). למדתי במדרשה 'נתיב בינה', ואחרי תקופה מסוימת התחתנתי. בעלי מגיע ממשפחה מעולה ובעלת שורשים עמוקים בעולם היהדות, ומבחינתי אי אפשר לדבר על העשייה שלי בכל התחומים מבלי להזכיר אותו. הוא חכם ומוכשר מאד, והגישה וההכוונות שלו סייעו לי מאד למצוא את האיזונים בעשייה שלי".

ופניהם איש אל אחיו (שמות לז ט)

בזכות התמונות מהמלחמה

מעבר לכך שאלדמן עוסקת בצילום באופן אומנותי ומקצועי, היא גם מתמחה בטיפול באנשים על ידי צילום. "אני עוסקת בפוטותרפיה, שזה תחום חדש יחסית בטיפול באומנות. אני גם מלמדת את זה וגם מטפלת בזה. אפיקי הטיפול הם רבים, אבל בין היתר אפשר לפתוח אלבומים עם המטופל ולדבר איתו על דברים שעולים בו כתוצאה מהתמונות. אפשר לצלם דברים יחד ולהתבונן על תמונות, ומתוך כך להגיע לרבדים עמוקים, ועוד.

"המטרה העליונה היא כמובן להצליח לשפר חיים של אנשים. להגיע לתיקון. למשל עבדתי בעזרת צילומי דיוקן עם מישהי שהייתה אישה מוכה. אחד הדברים שהיא אמרה זה שאין לה שום יכולת לעמוד על שלה, שהיא לא בנויה לזה, ולכן היא חיה עם בעל שמתעלל בה, ואין לה כוח לעמוד על שלה. דרך הצילומים, לאט לאט ראינו שיש לה את זה.

"הבחנו בכל מיני הבעות פנים שהראו שיש לה כח, יכולת לשים גבולות וכו'. מתוך כך היא הבינה שיש לה כוחות, והצליחה להתחיל לבנות לעצמה נורמות חדשות ודפוסים חדשים. אנחנו רוצים לגרום למטופל לראות דברים שיש בו. אנחנו מסתכלים על צילום כמו על מסמך. עדות. משהו שאפשר להוכיח ממנו.

"דוגמה נוספת אני יכולה לתת מעבודה שעשיתי עם נערות שהתמודדו עם חומרים ממכרים. מי שמגיעות למקומות הללו הן נערות שפגשו כאב גדול בחייהן, והן למעשה מחפשות איך לטשטש ולהעלים אותו. למוסד גמילה מגיעים בדרך כלל אחרי שמבינים שההתמכרות מובילה לדרך ללא מוצא. אנשים באים לשם כדי לעשות שינוי.

"צילום הוא אחד הכלים הטובים שיכולים לעזור בשיקום. למשל לצייר משהו עם המטופלת, או לצלם יחד, ולגרום לה להגיד מה נותן לה כוח וחוזק להתקדם בתהליך הטיפולים שלה, שנמצא בדברים שצלמה או ציירה. או למשל להביא צילומים של בני משפחה ולספר עליהם".

טבע ישראלי דומם

הטיפול מתאים גם לאנשים מבוגרים?

"בוודאי. אחד המטופלים שלי היה ניצול שואה, שרגע לפני שברח מביתו הספיק לקחת כמה תמונות ישנות. כל הזמן הוא שמר אותן במעיל שלו. לילה אחד, באחד המחנות, פקדו עליו למסור את המעיל, ובתגובה הוא אמר שייקחו את המעיל אבל שישאירו לו את התמונות. היו לו שלוש תמונות של המשפחה, וזה מה שהזכיר לו אותם, והזכיר לו את עצמו. הזכיר לו שהוא שווה, שהוא מוערך, שיש לו צלם אנוש. שיש חיים יפים וטובים. זה מה שנתן לו כוח לשרוד את המלחמה. הדברים הללו עלו גם בשיחות שלנו, וזה מאוד חיזק אותו".