השלב הראשון בדרך לישועה שלי: לא עוד טורים על רווקות

אחרי הטור שבו ביקשתי מכם קוראיי הנאמנים את עצתכם כיצד להתנהג, אני מבינה שעליי לשנות פאזה, לנסות סגנון כתיבה אחר, לחיות את הישועה כאילו היא כבר ממש כאן, בפתח.

אתם מכירים אותי כבר, ולא אוכל לסלף בפניכם את האמת. היה לי קשה 'לזרום' עם הדרך החדשה, לכוון את ההגה לדרך בלתי מוכרת ולנהוג קצת אחרת ממה שלמדתי בשיעורי הנהיגה שהקנו לי את הרישיון לנהוג על כביש הרווקות.

זה מרגיש לי כעת כמו בנסיעה על דרך כורכר צדדית, שמובילה ודאי לדברים טובים אבל בשני צדדיה – הנוף אינו מוכר ומשדר לי תחושת לחץ. מסתבר ש"ללוות שמחה מהעתיד" כפי שכתבה אחת הטוקבקיסטיות, זה לא דבר של מה בכך.

כשאתה נוסע על כביש חדש, נדרשת התבוננות מעמיקה בכל פרט בדרך – יהא זה הפרט הכי פעוט. והכביש הזה – הלווה שמחה מהעתיד, ומבקש לחיות את הישועה כאילו היא כבר כאן – זר לי. עדיין.

כן, אני יכולה לקרוא עליו ו'לצפצף' אמונה – כפי שכינה זאת הרב פינקוס זצ"ל. כן, אני יכולה לצפצף אמירות של 'אני כלה', 'הוא כבר כאן' וכדומה, אבל האם זה באמת מה שמצופה ממני?

היות ואין לי מושג בכלל, אני רצה לדוקטור גוגל ומגלה שם תשובה שהשיב הרה"ג יוסף אליהו לבחורה ששאלה אותו האם לאישה רווקה בת 52 (לא בכדי גילה כמניין שמו של הקב"ה) יש סיכוי למצוא את זיווגה ולהתחתן.

"'אין יאוש בעולם כלל', טבע רבי נחמן מברסלב, וכל אדם בכל גיל – יכול להתחתן בתוך שנה מהיום, בנישואין שיביאו לו אושר", עונה הרב לאותה שאלה.

כן, תקבלי את העצה ותנסי למצוא את הדרך ליישם אותה

אבל כדי לזכות בזה, צריך "שיסכים לשמוע עצה מאדם שמבין בתחום – וכבר אמר החכם מכל אדם: '...ושומע לעצה – חכם'. המדרש בבואו לבאר פסוק זה, משבח את מי שמוכן לשמוע עצה מאחרים ואף מכנהו 'חכם'. ודוגמה לזה מביא דווקא מתחום הנישואין, מכך שיעקב שמע לעצת הוריו להתחתן דווקא עם בנות לבן".

אז מהי העצה הראשונה שמייעץ לי החכם מכל אדם? לשמוע עצה.

כן, תקבלי את העצה שירה, ותנסי למצוא את הדרך ליישם אותה. לא עוד טורים על רווקות מתמסכנת ומתבכיינת, ומתרפסת ומתחפשת, ומתרוקנת ומתאוננת. תעצרי. אם לא עכשיו – אז אימתי תחיי את הישועה שאת כל כך מבקשת? אימתי יהיה לך זמן לנקות את העדשות המוכתמות, שמפריעות לך לראות שיש יתרונות במצב הזה, שיש שי למי שמוכן לקבל אותו ולא מפחד לפתוח את האריזה, שיש ישועה בסוף הדרך.

האם את מוכנה ומזומנה לסוף הזה?

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא.... אני לא מוכנה.

הסוף הזה מפחיד אותי יותר מן האמצע של התהליך שאני מתבוססת בו כבר שנים, כי מה בעצם מחכה לי בסופו? בואו נפתח לרגע את הפחד הזה, ולא נפחד לדבר עליו, אוקיי? כי בשיא הרצינות, יותר משאני רוצה את הישועה שלי – אני רוצה לדעת (שהרי דעת קנית, מה חסרת?) ממה בדיוק היא עשויה, איך עליי להתכונן אליה, איך זה ירגיש כשאפגוש בה, מה אני אמורה לראות, מה אני אמורה לא לראות, והאם האם באמת מחכה לי בשורה מסוג אחר בקצה?

כמה אירוני זה שמתוך  חבילת קיסמי האוזניים יצאו שניים באקראי: כחול וורוד

ברור שאני מאמינה ובוטחת בקב"ה – אלא במי אבטח אם לא בו? אבל אמרנו עצה, לא? ואם כבר עצה אז שתהיה ממי שעבר כבר בדרך הזו, שכבר מכיר את כל הפחדים כולם ולא מפחד לדבר עליהם, לא מנסה לטאטא אותם הרחק מליבו.

אבל לא מספיק לקבל את העצה – צריך גם לשמוע אותה. צריך שנתיב השמיעה יהיה נקי מספיק כדי שהדברים יעברו בו מבלי להיתקע במסלולם, וכדי שלבסוף הדברים 'יתיישבו' גם על הלב.

אני עוצרת.

לוקחת קיסמי אוזניים, וכמה אירוני זה שיצאו שניים מהחבילה  – אחד כחול (כנגד הבנים שאני כה רוצה להביא לעולם) ואחד ורוד (כנגד הבנות), ומתחילה לנקות, לנקות ולהתפלל: "בורא עולם, בבקשה תנקה את המעברים המלוכלכים שבתוכי פנימה, ותעשה שאוזניי תהיינה מסוגלות לשמוע את עצתך – אותה העצה שתביא אליי את זיווגי, ונינשא בתוך שנה מהיום – בנישואין שיביאו לנו אושר".

חזרתי לגוגל והקלדתי באושר את המילים: עצה, זיווג. והדבר הראשון שהעיניים שלי 'קראו' היה המשפט הזה: על ידי לימוד הלכות זוכים למצוא את הזיווג האמיתי (ליקוטי עצות ממוהר"ן).

אז התחנה הראשונה בדרך לישועה שלנו להיות כלות (כי הרי אין מצב שאתן תבואו לשמח אותי ואני לא אבוא לשמח אתכן, מקווה שזה ברור לכן) – עוברת דרך הלכות, ומכיוון שכך – מהיום אשתדל לציין בסוף כל טור גם הלכה כלשהי, בלי נדר.

והיות ואני כל כך רוצה לשבות בביתי עם בעלי וילדיי (וכך מאחלת לכל הרווקים והרווקות), אתחיל ב"ה בהלכות שבת:

יש דברים שאסור לעשותם בשבת אפילו שהם לא דומים למלאכה ולא מביאים לידי מלאכה, וזה בא לידי ביטוי בדיבור של חול. למשל, אסור לומר בשבת: 'מחר אעשה כך...' או לתכנן מה לעשות כשתיגמר השבת.

ולסיום סיומת, הטור שמסכם את תקופת הרווקות (בתקווה שיהא האחרון)

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il