כשאיה קרמרמן שמעה לראשונה על המושג "לשון הרע"

אין דרך יפה לומר את זה, אבל פעם המקצוע שלי, זה שקיבלתי בזכותו די הרבה בוכטות וכבוד – היה לשון הרע. ושוב, אין דרך עדינה לומר זאת – הייתי ממש מעולה בזה.

הלשון שלי הייתה חדה וצורבת במיוחד. חשבתי שזו זכותי המלאה וחובתי לרכל על כל מי שהסתובב בסביבתי. זה לא שאני באמת גאה בזה, אבל במקרה הזה, שלא כמו במקרים אחרים, אני יכולה לשפוט את עצמי לכף זכות, ואסביר גם למה. בילדותי מעולם לא שמעתי את המושג "לשון הרע". אני חושבת שהפעם הראשונה שבה הוא הגיע לאוזני היה בגיל 28, כשאפרת הסבירה לי מי זה החפץ חיים ולמה הפרצוף שלו תלוי בגודל של קיר ליד שולחן השבת שלה.

זה לא באמת מפתיע שלא שמעתי על זה. היו עוד כמה צמדי מילים שחסכו אותם מאיתנו: שלום בית, פרשת השבוע, תפילת שמונה עשרה, חלק אלוק, כפרת עוונות, תענית אסתר ועוד. המילים הללו, כולן, כלל לא היו חלק מהמילון העברי-חילוני-תל אביבי שלי. נכון, לפעמים בשיעורי חברה בבית הספר המורה הסבירה שלדבר על מישהו מאחורי הגב שלו זה לא יפה. וכן, לימדו אותנו דרך ארץ – לא לריב, להרביץ או לקלל. אבל אף מילה על לשון הרע. הכי מגוחך זה שכשהיינו רוצות לרדת על מישהי, היינו אומרות עליה שהיא "מה זה רכלנית", כאילו אנחנו לא עושות בול את אותו הדבר כל הזמן. כל כך כל הזמן, שחיים, אבא של מאיה, סגר לה את קו הטלפון לשיחות יוצאות בגלל שהריכולים שלנו עלו לו ביוקר. משם הדרך להיות כתבת רכילות בפריים טיים בטלוויזיה הייתה קצרה, ולא נראתה לי פוגענית או פסולה. על אחת כמה וכמה אם זה משרת את המטרות שלי. קלאסי תינוקת שנשבתה.

לפני כמה שבועות הבנים שלי הגיעו עם מה שמסתמן כתיקון שלי בנושא. הבן הבכור חזר הביתה עם צמיד גומי שחור שכתוב עליו "לשון הרע, לא מדבר אלי". הוא אמר שהרב שלו החליט שהשנה הוא לא מלמד אותם רק גמרא, הוא מלמד אותם להיות בני אדם. ואיך מתחילים? בלימוד הלכות שמירת הלשון של החפץ חיים זצ"ל. "אז מה קשור הצמיד? ואיך הוא הגיע אליך? כי ממש לא נראה לי שהרב נתן לך אותו", שאלתי את הילד, והוא הסביר לי, ואני בתמורה מסבירה לכל מי שחי במאדים ולא יודע על מה מדובר: מדובר פה בקמפיין, קמפיין של מצווה. דוד הלפרין, כן, זה מהמוצר-צריכה הבסיסי, החליט לקחת מצווה אחת ולהדר בה, מצווה אחת לחזק בה את עם ישראל, לעילוי נשמת אביו ז"ל. איך הוא עשה את זה? הוא החליף את המילה מצווה במילה מוצר, והתחיל לשווק אותו. זאת אומרת אותה, את המצווה. ובכל זאת, איך הצמיד הזה הגיע אחר כבוד לבן שלי? דרך דוד הלפרין, שאותו הוא פגש במקרה.

צמיד לסגירת הפה

תוך יומיים הבכור התחיל לקבל טלפונים מכל מיני ילדים בבית הספר, אם הוא יכול להשיג להם גם צמיד כזה. טלפון נוסף, וערכה שלמה נחתה בבית. דיסקים, סטיקרים, פוסטרים והצמידים הנכספים. בהתחלה לא הייתי מבסוטה. זה יותר מדי הזכיר לי צמידי קבוצות כדורגל, אבל לא עברו יומיים והאוטו שלי הפך לסוואנת "לשון הרע, לא מדבר אלי", והצמידים חולקו למקורבים. יום אחד הבת שלי חזרה עם עשרה צמידים. מה זה? שאלתי, והיא הסבירה לי שהן משחקות משחק. "כן-לא שחור-לבן", הפך ל"לשון הרע, לא מדבר אלי". עונים לשאלות ואסור להשתמש במילים האלה. מי שמצליחה לענות במילים נרדפות מקבלת צמיד.

כשחשבתי שיש שקט בנושא, הבנים שלי השיגו את אותם צמידים, רק בצבעוני. ורוד לבנות, כחול או תכלת לבנים, ויש גם אפור, חאקי-צהוב, ואחד ממש שווה בכל צבעי הקשת. אתם יכולים להבין שהלחץ רק הלך וגבר ואיתו הטלפונים מילדי בית הספר. אני חושבת שדוד הלפרין קיבל מקום של כבוד בחיוג המקוצר בטלפון של הבנים, שרצו לחלק צמיד לכל הפושט יד, או במקרה הזה זרוע. פתאום בסעודות השבת הם התחילו לנזוף זה בזה: "העיקר אתה לובש צמיד, אבל מדבר לשון הרע". אחרי כמה ימים הצמיד החל לפעול והם התחילו לצנזר מילים, להשמיט שמות, לנצור לשונם.

כשהיינו צעירים מישהו המציא צמיד מדכא תיאבון, ואחר המציא צמיד שמונע בחילות של מחלת ים. אבל נראה לי שהצמיד של "לשון הרע" פועל יותר טוב מכולם, כי הוא אשכרה סותם את הפה (מה שעלול גם להוביל להרזיה, אבל זה עדיין לא מוכח מחקרית). לפני שבת, הבנים הגיעו בסערה. "עומר אדם הופיע מול 30 אלף איש והוא ענד צמיד של לשון הרע. לא רק זה, כל מי שהיה בקהל קיבל צמיד. אמא, את מבינה מה זה 30 אלף שאולי לא שומרים שבת, אבל ישמרו על הלשון?!", הם הרגישו גאווה, הרגישו שהם חלק ממשהו גדול ומגניב, והכי חשוב – קדוש.

העובדה שהמושג לשון הרע שגור בפיהם של הילדים שלי היא התיקון הכי מתוק שה' היה יכול לתת לי, גם אם זה אומר לענוד צמידים צבעוניים מגומי. האמת שמקסימה בעיני האפשרות לקחת מצווה, לחבר אותה לעולם הזה בדרך הכי לא שגרתית ולהדליק את כולם עליה. אין ספק שלפעמים זה עושה את העבודה הרבה יותר מלפתוח את פרשת השבוע, ללמוד על חטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, ולנסות לזכור שעדיף לנצור לשוננו מרע ושפתינו מדבר מרמה. כנראה שאלה ואלה דברי אלוקים חיים.

קוביות קקאו ותמרים

פצצת אנרגיה, פינוק מתוק, מלא מינרלים. לא משנה איך תקראו לזה, זה עונג אמיתי.

החומרים:

1 קילו תמרים / 3/4 כוס גרעיני חמנייה טריים / 3/4 כוס גרעיני דלעת טריים / 4 כפות שמן רגיל או שמן קוקוס / 5 כפות קקאו / קקאו לציפוי

אופן ההכנה:

משרים את התמרים במים רותחים כ-10 דקות / מגלענים את התמרים, מקלפים את הקליפה וחותכים לחתיכות גדולות כדי להקל על הטחינה / במעבד מזון טוחנים היטב את הגרעינים עד לקבלת מקרם משחתי ומוסיפים את השמן בהדרגה / מוציאים את משחת הגרעינים לקערה ומכניסים את התמרים למעבד המזון / מוסיפים את הקקאו / מערבבים היטב את מחית התמרים בקערה עם משחת הגרעינים למרקם אחיד (לא כדאי לטחון הכול יחד, כי המנוע של מעבד המזון מתחמם מדי) / מכניסים את הכול לתבנית סיליקון מלבנית, שמפוזר בתוכה מעט קקאו (לחילוץ מהיר) ומקפיאים לכמה שעות / על קרש חיתוך מפזרים כ-2 כפות קקאו ומחלצים את התערובת על הקרש / חותכים עם סכין גדולה ורטובה פרוסות בעובי סנטימטר אחד. על שני צידי הפרוסה מורחים עם היד מעט קקאו, חותכים לקוביות בגודל קוביית שוקולד ומחזירים למקפיא בקופסה אטומה / אוכלים קפוא. נשמר כחודש בפריזר.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".