שולי רנד בנסיגה מהאופטמיות? בדיוק להפך. תגובה לידידיה מאיר

שירו החדש של שולי רנד, "צדיק", מדאיג את ידידיה מאיר. הוא שופך עליו הרבה תשבחות, אבל גם חושש שהשיר מבטא מסר של ייאוש, של שיפוט יתר, של חוסר אמונה באדם.

אינני מתיימר לייצג את שולי רנד בוויכוח הזה, אבל הייתי רוצה להסביר למה השיר נגע בי והפך לי את הבטן – וגם שימח ושחרר אותי.

מעשה בצדיק ירושלמי מיוחד, ר' אשר פריינד זצ"ל, שפעם נכתבו נגדו פשקווילים שהאשימוהו בהאשמות חמורות ביותר. חברו הטוב ר' גדליה קעניג זצ"ל (מייסד קהילת ברסלב בצפת) ביקש לתבוע את כותב הפשקווילים לבית דין בגלל הוצאת שם רע על ר' אשר. אמר לו ר' אשר: "אינני מסכים. כל מה שהוא אומר עלי זה נכון. אז על מה תתבע אותו? הרי הוא צודק!"

נדהם ר' גדליה ושאל את ר' אשר, "אתה מודה שעברת את העבירות שפלוני מעליל עליך?"

אמר לו ר' אשר, "ואם הריבונו של עולם ריחם עליי ושמר עליי שלא אחטא, אז פלוני לא צודק?" (מתוך הספר "ר' אשר – מפי תלמידיו").

האם לא ידע ר' אשר שצריך לחפש נקודות טובות? האם לא ידע את ערכו של עצם הרצון לטוב? האם הוא סתם נהנה להלקות את עצמו?

העבודה של ראיית הטוב היא עבודה גדולה ועמוקה, ולא לחינם הזהיר רבי נחמן להתחזק בעבודה הזו. אבל כבר רבי נתן תלמידו כותב שמציאת נקודות טובות פועלת כמו פרה אדומה. היא מטהרת טמאים, אבל את הטהורים היא מטמאת. טוב לחזק את מי שרוחו נפלה בקרבו. להראות לו שמעט הטוב שבו מעיד על כך שאלקים עדיין פה. אבל מי שרוחו מספיק חזקה צריך דווקא לשמוע את ההפך: אתה עדיין רחוק. עוד לא התחלת כלום. אתה מוכרח לזעוק "איה מקום כבודו". לחזק אותו בסוכריות של מעט טוב פירושו לפעמים לא להאמין ביכולת שלו להיות עם הרבה יותר טוב.

ומה מרגיש אדם כשהוא מודה באמת הפשוטה שהוא אכן רחוק מאוד, שכל מעשיו הטובים נגועים בסיגים של גאווה ותאווה? אם הוא ישר וכן, ולא המום לגלות שהוא איננו צדיק, ההודאה הזו דווקא משחררת אותו, מסירה מעליו את המשא הכבד של הדימוי העצמי הכוזב. זהו, סוף סוף אפשר לומר את זה: אני לא צדיק, ובכל זאת אני שר ומשבח לה' – כי הוא עדיין פה. אני מרשה לעצמי להרגיש שה' אוהב אותי לא בגלל הנקודות הטובות שלי אלא פשוט כי כך הוא בחר. ואני מרשה לעצמי לבקש ממנו שייטיב לי לא כי הוכחתי שאני ראוי לכך במעשיי הטובים, אלא כמתנת חינם גמורה, כי הוא אבא רחמן.

בחזרה לסיפור על ר' אשר. כשהוא אומר שהפשקווילים צודקים בעיקרון, ורק בזכות רחמי שמים הדברים לא קרו בפועל, הוא בעצם אומר: כל הטוב שיש בי, הוא רק מה'. וכל הפך הטוב – הוא ממני. וכיוון שהטוב הוא מה', הוא אין-סופי, ובוודאי שסופו לנצח את מה שמגיע מן האני המוגבל שלי. ועוד הוא אומר: ההודאה בכך שהמעשים שלי מלאים פגמים מאפשרת לי לחגוג הרבה יותר את הנס התמידי שבמסגרתו אני יהודי, ושומר מצוות, ומבקש להתקרב אל ה'. תודה רבה ה' על כל המתנות שנתת לי היום כשבירכתי והתפללתי ועשיתי חסד. תודה רבה ה', כי אם זה היה תלוי רק בי – שום דבר מזה לא היה קורה.

שולי כותב: "דרך הכאב הזה אתה צריך לעבור". ומה מחכה בצדו השני של הכאב? מחכה שם גאולה: מבט מפוכח, קבלה עצמית, שלווה, ואמונה בכוחו של ה' יתברך להושיע אותנו. את רגשות האשמה והייאוש – שאינם אלא גאווה בעטיפה של תסכול – מחליפה תחושה של חיבוק אלוקי, שמולידה אחריות, נכונות ומרץ מחודש.

לידידיה מאיר נדמה שהשיר "צדיק" מבטא נסיגה של שולי רנד מהאופטימיות של תחילת תהליך התשובה. אני מציע את האפשרות ההפוכה, שמדובר בצמיחה: סוף סוף שולי רנד יכול להרשות לעצמו – ולנו – להיגמל מהצורך בחיזוקים חיוביים, להישיר מבט אל המציאות כמו שהיא, ולשיר.

הכותב הוא תלמיד בבית הספר לתורת הנפש על פי שיטת הבעל-שם-טוב