כיבוד הורים: העברת שושלת האמונה מאב לבן

בשנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם, בששה לחודש סיון, ביום שבת קודש - נגלה ה' לעם ישראל, ונתן לנו תורה ומצוות, חוקים ומשפטים.

היום, למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אחרי, יהודים בכל רחבי העולם - מחזיקים בידם את אותה תורה בדיוק. הוגים ולומדים בה, ומקיימים את מצוותיה לפרטי פרטים, בדיוק כפי שלימד משה רבנו בזמנו: אותן תפילין מרובעות ושחורות, אותו תכנון אדריכלי מורכב של מקוואות, אותם 39 אבות מלאכות האסורות בשבת, אותם מועדים, אותה סוכה ואותן מַצוֹת, אותם בעלי חיים המותרים והאסורים באכילה, אותם טכסי נישואין, ואותם דיני ממונות מורכבים, וכו' וכו'.

כאילו זה עתה התרחש המעמד, כאילו ממש לאחרונה עשה משה רבנו סבב עולמי בכל תפוצות ישראל: בעירק ובפרס, במרוקו ובתימן, בפולין ובהונגריה, ברוסיה ובצ'כוסלובקיה, בהולנד ובשוויץ, בספרד ובצרפת, בארצות הברית ובקנדה, בסין וביפן - עבר ממדינה למדינה, הפיץ את ספר התורה באלפי עותקים, והסביר בדיוק כיצד לשמור את פרטיה ומצוותיה.

ובאיזו דבקות והתמסרות נשמרת התורה, באיזו מסירות נפש! יהודים בכל הדורות היו מוכנים למות, להסתכן, להתענות, לנדוד, לרעוב - להקדיש את כל חייהם - למענה. כאילו הם עצמם עמדו לא מכבר למרגלות הר סיני, והכריזו פה אחד "נעשה ונשמע", כאילו לעיניהם ממש נגלה ה' בעב הענן, ואוזניהם שמעו את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן, וקול ה' בוקע מתוך האש: "אנוכי ה' אלוקיך... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני..."

הכיצד?! כיצד נחקק אירוע היסטורי באופן כה חזק בתודעת העם למשך אלפי שנים?!

אין ספק כי זהו פלא עצום, פלא היסטורי שאין לו אח ורע בשום אומה ולשון. אין ספק שעומדת כאן ההבטחה האלוקית של נותן התורה בכבודו ובעצמו: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ..." (דברים לא כא)

אב לבנים יודיע

כשנתבונן בדבר, נבחין במנגנון חזק ורב עוצמה, האחראי על העברתה של התורה מדור לדור בצורה כה חיה וחזקה. מנגנון זה הוא - העברת התורה מאב לבן.

ככתוב בתורה (דברים ד ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמר נַפְשְׁךָ מְאד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב... אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן".

וכותב הרמב"ן (שם): "והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו לעולם, וציוה במצות עשה, שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראייה ושמיעה... כי כשנעתיק גם כן את הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק, כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו, ולא ננחיל אותם דבר הבל".

הרמב"ן מלמד אותנו את ההבדל הגדול בין המאמין למה שמסופר לו על ידי כמרים ומיסיונרים, שאין להם בהכרח אהבה כנה ואמיתית לשומעיהם, לבין אמונה הנמסרת לבנים על ידי אבותיהם, באופן שהכל יודעים שהאבות אוהבים את הבנים אהבה גדולה ונאמנה, ומעוניינים להעביר להם את מיטב הידע שלהם. האבות לא יורו לבנים כי אם את האמת לבדה, ואין מדרך האב להנחיל ולהשריש בלב בנו סיפורי שקר. מה שאין כן בשאר הדתות והאמונות: הכל מודים שהם הופצו בין ההמונים לא על ידי אבות, כי אם על ידי מטיפים למיניהם, מאומנים ומומחים לכך. אין זו אמונה אלא פתיות להאמין להם. (וראה עוד הרחבה נפלאה בספר "מסילות אל האמונה" עמוד 83)

לכן עיקר מסירתה של התורה היא דווקא מאב לבן. והתורה מדגישה זאת במקומות רבים:

"למען תספר באוזני בנך ובן בנך..." (שמות י ב)

"והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד ט)

"אשר תְצַוֻם את בניכם, לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לב מו)

"ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה'" (דברים לא יב)

"אב לבנים יודיע אל אמיתך" (ישעיה לח יט)

בכל קריאת שמע, אנו חוזרים פעמיים על החיוב להעביר את התורה והאמונה לדור הבא - "ושננתם לבניך".

ההעברה הרצופה של התורה מאבות לבניהם במשך עשרות דורות, מתוך מסירות נפש, למרות כל ה"הגבלות" הקיימות בה - 613 מצוות! כשאבות אוהבים מורים לבניהם לחיות ואף למות למענה, היא עדות נאמנה לאמיתותו של מעמד הר סיני!

ככתוב בתהילים (תהלים עח ג-ו): "אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם, לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ, יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם".

וביאר האבן עזרא: "אשר שמענו זה מפי אנשים רבים וצדיקים, שחייב אדם לקבל מה שהעתיקו. והיתה הקבלה כמו דעה ['דעה' היא ראיה ברורה, כמו שרואה דבר לנגד עיניו, כאדם היודע בוודאות שקיימת יבשת אמריקה אף שלא ראה אותה] וזה הוא "ונדעם", כי המְסַפרים אוהבינו היו וגם אבותינו, שאין להם חפץ להכשילנו".

כיבוד הורים - התנאי להעברת השושלת

נמצא אפוא, כי מצות "כיבוד הורים" הינה יסוד חשוב מאוד במסירת התורה מדור לדור.

רבי יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר שלישי פרק כו) מדמה זאת למדינה שמשלו עליה רודנים אכזריים, כל אזרחיה היו עבדים כנועים ומושפלים. והנה הגיע אליה מלך טוב וחזק, אשר הכניע את השלטון הקיים, ובכך שחרר את האזרחים מעבדותם, ולא עוד אלא שפיתח ושכלל את המדינה, הקים בה מוסדות לימוד, מפעלים, בתי חולים וכו', ובכך הביא רווחה עצומה לאזרחי המדינה. המלך חזר לארצו, אך המדינה נשארה כמובן תחת חסותו. שנים חלפו, אזרחי המדינה נשארו תמיד נאמנים אל המלך בזוכרם את הטובה הרבה שגמל עמם. ואולם - דור הולך ודור בא. בנים חדשים נולדו וגדלו. האם יֵדַע אף הדור החדש להעריך את המלך? האם ישמרו לו אמונים? כאן הדבר תלוי במידת התבטלותם כלפי ההורים. אם אכן יהיו הבנים מקבלים מרות מהוריהם ושומעים למוסרם, או אז ישמרו אף הם אמונים למלכם! אך אם יהיו הבנים פורקי עול, ואינם מקבלים מרות מהוריהם, הרי ודאי שימרדו ויבעטו אף במלכם.

כן הדבר בקבלת התורה - ככל שהבנים מכבדים ומוקירים את אבותיהם, כך העברת התורה מדור לדור הינה חזקה יותר. אך אם חלילה היו הבנים בועטים באבותיהם, לא יתכן שהתורה היתה עוברת מדור לדור באופן כה חזק.

ובאמת, כשנתבונן בעשרת הדיברות החקוקות על שני לוחות הברית, נמצא כי הלוח הראשון עוסק במצוות שבין אדם למקום - אמונה בה', איסור עבודה זרה, שבת וכדומה. ואילו הלוח השני עוסק במצוות שבין אדם לחברו, החל מן הדרישה האלמנטארית של "לא תרצח" ועד לדרגה המרוממת של "לא תחמוד".

ומצות כיבוד אב ואם - היכן מקומה? לכאורה, זוהי מצוה השייכת לחלק שבין אדם לחברו. הכרת הטוב בסיסית כלפי מי שגידל אותנו וטרח עבורנו. מוסכמה חברתית בעולם כולו. אבל דווקא נמצאת היא בלוח של המצוות שבין אדם למקום. ומדוע? משום שכאמור, מצות כיבוד הורים היא הערובה למסירת האמונה מדור לדור!

וכך כותב רבנו יצחק אברבנאל (פרשת יתרו): "יסוד מצוה זו הוא כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיני האדם, ויאמין בה ויסמוך עליה... ולהיות כח הדיבור הזה להאמין בקבלת הראשונים [אבותינו] שהוא עיקר כולל בתורה, ולא תצוייר מציאותו בלתו [מבלי מצוה זו], לכן היה הדיבור הזה מכלל הדיבורים האלוקיים [שבין אדם למקום] אשר בלוח האחד, ולא היה מהדברים האנושיים [שבין אדם לחברו] שהיו בלוח השני".

מי קרוב יותר לקוף?

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל טס פעם מאמריקה לארץ ישראל. לצידו ישב מזכיר ההסתדרות דאז, ירוחם משל. הגאון עסוק היה בספרו, ומר משל עסק בשלו. מידי כמה דקות הופיע נכדו של הרב, שהתלווה אליו לטיסה, ניגש לסבו ושאלו ביראת כבוד: "האם סבא צריך משהו, האם הכל בסדר. הכסא נח? אולי משהו לשתות?" התעניינות מכל הלב, בכבוד עצום ורב. מר משל בחן בהתעניינות את הנער. "מי הבחור?" שאל. "נכדי", השיב הרב. נאנח מר משל: "הנכדים שלי, רק יודעים לבקש בקשות. לא שכחו לפני הטיסה להגיש לי רשימת קניות מפורטת. סבא תקנה וסבא תביא. סבא קיים אצלם רק כאשר הם צריכים משהו... ומי חולם על כזה כבוד וִיקָר?!"

"אסביר לך את ההבדל", אמר הרב.

אני חינכתי את ילדי ונכדי, שאנו צאצאי אברהם אבינו, 'האדם הגדול בענקים', שהנחיל את מורשתו לבניו אחריו 'לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. במעמד הר סיני קבלנו את התורה, ומאז היא עוברת מדור לדור. בדור שאחרי מעמד הר סיני - העריצו הילדים את הוריהם כאנשים אשר זכו לשמוע את דבר ה' מפי הגבורה ממש. וילדיהם הם, העריצו אותם על שהכירו את אלו שעמם דיבר ה', וכך השתלשל הדבר מדור לדור, כך שתמיד הבנים רואים באבותיהם מוסרי התורה ומעבירי השושלת היהודית. ילדי ונכדי מכבדים אותי כאדם שזכה להיות מקושר עם ענקי הרוח בדור הקודם: החפץ חיים, הסבא מסלבודקה ועוד ענקי עולם קודמים.

לעומת זאת, אתה חינכת את ילדיך ונכדיך, על פי השקפתו הבאושה של דרווין, כי החיים הם תוצאה של אירועים מקריים, ומוצא האדם מן הקוף, ואם כן מדוע שיעריך אותך?! הרי אין אתה בעיניו אלא חוליה המקשרת בינו לבין הקוף... אתה מקורב אל הקוף, ואילו הוא אדם מושלם יותר ממך"...

ומר משל נאנח בשנית... (מעיין השבוע שמות רנ)